ערב הבחירות לנשיאות ולקונגרס, ארה"ב מצויה במשבר עמוק ביותר. יש סיבות מיידיות גלויות לעין: המגיפה, התמוטטות הכלכלה בגללה, מהומות גזעיות ואנרכיה במרכזי הערים, וצנזורה תרבותית וחברתית המגיעה עד לכדי נטיות טוטליטריות במתכונת של "הנדסה חברתית" או "הנדסת זהויות".
אבל מתחת לכל אלה מצוי פיל. בעשורים האחרונים, מממשל ניקסון בסוף שנות ה־60 ואילך, הלך והעמיק אי־השוויון בהכנסות מעבודה ומהון והגיע לממדים חסרי תקדים. בהדרגה ניטלו מהדמוקרטיה האמריקנית (ומדמוקרטיות אחרות, לרבות זו שלנו) מְיַצבים חשובים שהונהגו בהן ממוצאי מלחמת העולם השנייה.
לכאורה, הסדרי מדינת הרווחה הושארו על כנם בעיקרם, אבל הם רוקנו מאחת התכליות החשובות שלהם - מניעת התפתחות של אי־שוויון קיצוני. נגזרת חשובה ביותר של אי־השוויון היא תחושה גוברת של צעירים שצפויה להם הרעה בתנאי החיים שלהם. זה היפוך המגמה ששררה בשנות ה־50 וה־60, ושנמשכה במידה פוחתת והולכת בשנות ה־70 וה־80. האופקים נסגרו, והרטוריקה הפרוגרסיבית והעתידנות הטכנולוגית אינן מסוגלות לכסות על סגירתם.
אי אפשר להבין את המשבר הרב־ממדי הנוכחי רק בהקשריו המיידיים: מגיפה, משבר כלכלי, שנאה גזענית, "הנדסה חברתית" קיצונית. סיבת העומק המתנה את כל אלה - והמאפשרת אותם - היא התפתחות אי־השוויון הקיצוני במדינות הדמוקרטיות במתכונת המזכירה יותר ויותר את אי־השוויון במדינות לא דמוקרטיות. זו אינה הסיבה לכל, אבל היא מהותית להבנת המתרחש.
המפלגות הגדולות בארה"ב השתנו באופן מהותי בעקבות ההתפתחויות האלה. אבל במפלגה הרפובליקנית הושלם במידה רבה השינוי, ואילו המפלגה הדמוקרטית התקשתה להשלים את השינוי. היא מגיעה להתמודדות בנובמבר הקרוב כשהיא מחולקת לשני אגפים שאינם מצליחים להסתיר את המתח ביניהם.
טראמפ השלים את השתלטותו על המפלגה הרפובליקנית. הוא הסב אותה ממפלגה גלובליסטית הממוקדת במגזר הפיננסי למפלגה עממית יותר. לשם כך היה עליו להתגבר על האגף הניאו־ליברלי ששלט במפלגה. התהליך הושלם במהלך כהונתו, עד כדי כך שחלק גדול מאגף זה יצא מהמפלגה הרפובליקנית ומתנגד היום לטראמפ בבחירות. טראמפ מגיע לזירה בנובמבר עם חלופה ברורה: יצירת משרות ייצור לפועלים אמריקנים מכל הגזעים (בהצלחה עד הקורונה) ומניעת "בריחתן" לחו"ל באמצעות הטלת מכסים על סין, הגבלת ההגירה ובלימת התחרות של מהגרים בשוק העבודה. מדיניות טראמפ מבטאת בחלקה פנייה אל האינטרסים של הפועלים האמריקנים והמעמדות הנמוכים - בתעשייה, בסחר החוץ ובהגירה בעיקר. אבל היא אינה מתמודדת עם שאר המקורות לאי־השוויון החברתי־כלכלי - מסים נמוכים מדי, היעדר ביטוח בריאות ראוי לשמו או שכר לימוד גבוה באוניברסיטאות.
לעומת זאת, האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית נבלם ב־2016 וגם עכשיו. וורן וסנדרס ביקשו להתמודד עם אי־השוויון החברתי באמצעות רפורמות חברתיות־כלכליות. שלא כמו טראמפ, הם ושאר אנשי השמאל הדמוקרטים ברחו משאלת ההגירה ומהשאלה של פליטת המשרות לחו"ל - כביכול השאלות האלה אינן משפיעות על חיי העניים.
בכל אופן, הדמוקרטים הציבו היום על הסוס את ביידן, מועמד לא כשיר בעליל, בתקווה שלא ייפול מהאוכף עד נובמבר (ולצידו הסנטורית קמאלה האריס שאינה מייצגת את האגף השמאלי). לשמאל הותירו השפעה על המצע, עניין זוטר. ביידן והאריס מייצגים המשכיות למדיניות שקדמה לטראמפ. הדמוקרטים אינם מתמודדים עם הפיל הרובץ בחדר - אי־השוויון החברתי. הם אינם פונים אל אותן השכבות החברתיות שהעלו את טראמפ לשלטון מול הילארי קלינטון, נציגת הימין במפלגה הדמוקרטית. הם מסתפקים בפוליטיקה פרוגרסיבית של זהויות שמסיחה את הדעת מאי־השוויון החברתי, וכך מחריפה אותו.
תמיד קשה לחזות תוצאות בחירות, והפעם, נוכח הכאוס באמריקה, קשה במיוחד. ההתמודדות הלא מוצלחת עם הקורונה עוזרת לדמוקרטים. ההתפרעויות מחזקות את הרפובליקנים. אבל אם נביא בחשבון את הבהירוּת החברתית־כלכלית והעממיוּת של טראמפ, לעומת העמימוּת והאליטיזם של יריביו - הכף נוטה לטובתו.
זה אי־השוויון הכלכלי, טמבל!
פרופ' אבי בראלי
פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב