מאומן יצא מתוק?

כך הזכיר לנו מצייץ בטוויטר: ביום הזיכרון נאסר, כזכור, על בני המשפחות השכולות להתכנס בבית העלמין הצבאי להתייחד עם יקיריהם. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות: ישראל שיתפה פעולה עם אוקראינה כדי לבלום נהירת חסידים לאומן להשתטח על ציון קברו של רבי נחמן מברסלב. 

עם כל ההבדל התהומי בין שני המקרים הנ"ל, אפשר להעריך כי הודות למאגר חשיבה פורייה, ניתן היה להסדיר את התייחדות המשפחות השכולות עם יקיריהן ללא חשש של הדבקת קורונה. וכך גם להסדיר שהות באומן, תוך הפחתה של סכנת הדבקה, חרף נהירת הרבים לקברו של רבי נחמן. 

נבחרה האפשרות הנוחה: הוסרה כל מחשבה שהיתה מולידה אולי הסדר שהיה מפחית את סיכוני ההדבקה, בהתקהלויות בשני האתרים. המוח הישראלי לא קיבל פקודה לחשוב כיצד להתיר את הסבך שיצרה המגיפה. מסורת הומאנית נקוטה בידי הממשלות: לסייע לנפגעי אסונות טבע במדינות רחוקות. ומה באשר לחסידים, בני עמנו? נתעלם? נגלה אדישות לכמיהה להגיע לאומן? וכי לא נאמר "עניי עמך..."? 

המדינה מתגאה בהבטחת חופש הפולחן לבני כל הדתות החיים כאן. אמנם אין ציווי הלכתי מחייב להשתטח על קברו של רבי נחמן. זהו מנהג, לא ציווי. אבל חזקה על החסידים לטוס לציון קברו. וחסידים אלה ראויים היו למאמץ של המדינה כדי להקל עליהם את מימוש רצונם. 

פרשה זו ראויה להיבחן ולא רק עקב פולמוס אומן: חובת המדינה להגן על חיי אזרחיה, להבטיח את חופש הפולחן לסוגיו ואת החופש להפגין.  

אבל כמה מילים נשפכו באולפנים על סוגיית היציאה לאומן, לעומת העיסוק בתופעה זהה: הרי היתה הצנעה מכוונת של עיסוק רפואי בהצטופפות אלפים מול בלפור. בכל הנוגע לציבור החרדי, ובו גם החסידים, ניתן להסתפק במאמץ מופחת, אם בכלל. הרי בעיני הרוב זהו ציבור זר ומוזר, ולא בכדי: ההימנעות מגיוס לצה"ל, התנגדות ללימודי ליבה, ועוד. אם כי, ראוי לציין, לא כל עולי הרגל לאומן חרדים.

להסתגרות מרצון של הציבור החרדי יש מחיר. שני הצדדים נושאים בתוצאה. מתי מתקיימים המגעים בין נציגיה של המדינה הציונית לבין הציבור החרדי? כשיש צורך פוליטי. למשל, לצד דרישות של בני השיח החרדים לקראת שותפות בקואליציה, נשמעים מפי החילונים, ולא כולם, גידופים כמו "סחטנים". כאילו רק צד אחד בלבד מעלה תביעות לא קלות למימוש בממשלה העתידה. בימים אחרים עלולים להתחולל גם מפגשים אלימים בין שוטרים למפגינים חרדים, המבקשים לממש דרישות מכבידות על חיי יומיום, ובייחוד בימי חג ומועד. 

אך חרף הקשיים הידועים, ראוי היה לנצל ימי רגיעה לעשיית מאמץ להתנעת הידברות עם מנהיגי החסידים. במבט ראשון זו נראית משימה דמיונית, אבל האם אי פעם בשנות העצמאות נעשה ניסיון רציני להידברות ערכית? אולי רק בן־גוריון, ראשון ואחרון, ערך סבב שיחות עם חכמי ישראל על רקע הסוגיה, עדיין ללא פתרון, "מיהו יהודי?". אולי פרשת אומן תהא גורם מאיץ לכינון דו־קיום בריא בין הציבור החרדי לציבור החילוני. רק נא להתאמץ!