"תמו יחסיי עם גלי צה"ל שנכבשה על ידי שופרות ומשת"פים, אפס אמון", הצהיר לאחרונה העיתונאי ה"ליברלי" אטילה שומפלבי, כי אמיר איבגי, ראש מערכת החדשות, הוא "שלוחה של שופרדוגו". "סביב בן כספית ברדיו 103", ענה לו רזי ברקאי ה"ליברלי", "יש חבורת שפטלים". "לאור השקרים והמניפולציות התודעתיות שאראל סג"ל מייצר", הוסיף העיתונאי ה"ליברלי" נתי טוקר, "אין ספק שיש להפסיק לממן אותו. די, יש גבול". "עולמו של השופר העילג יעקב ברדוגו", אבחן ה"ליברל" הנודע בן כספית, "הוא עולם של אינטרסים, תככים אפלים ונאמנויות מתחלפות". ו"הבעיה האמיתית עם שמעון ריקלין", קבע ליברל־הליברלים אורי משגב, "היא לא עצם קיומו, אלא הבמה והלגיטימציה שהוא מקבל". רצף חינני זה של ייחולי פיטורים ממחיש יפה את סתימת הפיות - טכניקה מרכזית לכינון משטר שיח תעמולתי - וגם את סיבוב הפרסה המעניין שעושה התקשורת בישראל לאחרונה.
בראשית ימי המדינה שאף בן־גוריון לסתום את פיות מתנגדיו הפוליטיים מפאת דעותיהם. ניסיונו לסגור את "קול העם", עיתון המפלגה הקומוניסטית, בגלל תוכן מאמריו, נפסל בידי בג"ץ בפסק דין מכונן, וסימן את סוף עידן ההשתקה בנימוקי תוכן, ומעבר לסתימת הפיות בנימוקים מנהליים ופרוצדורליים.
ימנים מהציונות הדתית לא מתקבלים לרשות השידור? כי "הם לא יכולים לעבוד בשבתות". ערוץ 7 מושתק? כי הוא "משדר מתוך המים הטריטוריאלים ופוגע בתחרות ובחופש העיסוק". חוק לסגירת עיתון "ישראל היום"? כי בעליו הוא "תושב חוץ" והמשך הפצתו "פוגע בחופש הביטוי"(!) עתירות נגד רדיו גלי ישראל? כי "המשדרים שלו פונים מערבה במקום מזרחה". עתירות נגד ערוץ 20? כי "הוא חורג מהרישיון ומשדר חדשות במקום מורשת".
חדירת עיתונאים החורגים משורת המקהלה למתחם הסטרילי של התקשורת, וההישגים המקצועיים הגדולים שלהם, הביאו לשכלול הטכניקה: סתימת פיות באמצעות התעלמות. חשיפות מרעישות של עיתונאים כמו עמית סגל, קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, יואב יצחק ואחרים, שבכוחן להפליל מפכ"ל משטרה, נשיאת העליון, שר ביטחון או ראש ממשלה לשעבר, זוכות להתעלמות רועמת ונבלעות בזרם החדשות המהיר כאילו לא היו.
לאחרונה, כאמור, חוזרת סתימת הפיות אל תצורתה הראשונית: התוכן. ברדוגו? לפטר כי הוא ביביסט. אראל סג"ל? לפטר כי הוא "מייצר שקרים ומניפולציות תודעתיות". אמיר איבגי? "להעיף מייד" כי הוא עושה בגל"צ "קנוניה" ו"פוליטיקה" בשליחות אתם יודעים מי. מה שבשנות ה־50 כבר הוכר כלא לגיטימי, חוזר היום בלי בושה, כמובן בהשפעת אופנות פרוגרסיביות מחו"ל. ה"ליברלים" שבויים בדימוי עצמי של תקשורת ביקורתית ומערערת על מוסכמות - אבל נחרדים כשהם נחשפים לתקשורת שלא עושה להם נעים בגב ולא מאשררת את השקפת עולמם.
עיתונאים ממסדיים וחנפים קובעים תו תקן לעיתונות "לגיטימית" מטעם עצמם, ומשתמשים בו כדי להכתיב מי עיתונאי, תחקירן ומקצוען - ומי שופר, מושתל וביביסט. איך עוד יוכלו לשמור על חומות הגטו התקשורתי כדי שחלילה לא ייכנס מבין החרכים משב רוח רענן?
אבל מים עומדים, יודע כל ילד, מעלים ירוקת, זבובונים וצחנה, ומרחיקים את הציבור. נתוני הצפייה בשידורי החדשות והאקטואליה בטלוויזיה מצויים במגמת התכווצות קבועה, וכך גם מידת האמון שמביע הציבור בתקשורת בישראל, המחזיקה בהישג מפואר וייחודי שלפיו רק אחד מכל שלושה אזרחים מאמין לה. בכל העולם כולו אין עוד דמוקרטיה ליברלית כדוגמת ישראל, שהתקשורת שלה הצליחה להשיג אמון ציבורי כה נמוך.
למה הציבור נוטש ומאבד אמון? כי סותמים לנציגיו את הפה ומנהלים את הדיון בלעדיו. כי האחידות המחשבתית החמוצה באולפנים נעשתה משעממת ומעייפת. האם מגמת סתימת הפיות הגלויה הזו תשיב צופים או תרחיק אותם? תחזק את האמון בתקשורת או תחליש אותו? כולם יודעים את התשובה.
חנן עמיאור הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "פרספקטיבה"
X
