תוכניות הסיוע מסתירות את נתוני האמת, בעיקר בכך שאין בהן תמריצי חזרה לעבודה • בתום הקורונה הממשלה תצטרך לקדם תקציב קיצוצים • והסכם השלום הוא הבזק אור באפלת המשבר
נתוני האבטלה שהתפרסמו השבוע מצביעים על האתגר הגדול ביותר של משבר הקורונה. המשמעות המיידית של עסקים שנפגעים היא העובדים ששכרם מקוצץ, או שמאבדים את מקום עבודתם בכלל. למרות שעל הנייר המשק חזר לפעילות, למעט ענפים ספורים כמו תיירות החוץ והאירועים, הפקקים בכבישים מצביעים על פעילות שוקקת.
אלא שמאז פרוץ המשבר באמצע חודש מארס לא פחות מ־74,700 איש איבדו את מקום עבודתם, כך לפי סקר תעסוקה שפרסמה השבוע הלמ"ס. יחד עם המובטלים האחרים ובעיקר אלה הנמצאים ב"חופשה ללא תשלום" (חל"ת), נעדרו מהעבודה לא פחות מ־460,900 עובדים שהם 11.9% מכוח העבודה בישראל.
המשבר הזה ייחודי ביחס למשברים שאנחנו מכירים. לא לגמרי נכון להשוות בין המשבר הזה למשבר תעסוקה כמו זה שהכרנו בארץ בסוף שנות ה־90 של המאה הקודמת. גם אז היתה אבטלה דו־ספרתית, אך אז היא הצביעה על בעיות אחרות, כמו משברים קודמים. צריך לזכור שהמשבר הזה נבע מהשבתה יזומה של המשק - בשונה מכל מה שהכרנו קודם לכן.
אחד ממאפייני המשבר הנוכחי הוא אי היכולת להשיג נתוני אמת. תוכניות הסיוע הממשלתיות מסוות חלק מהבעיה, ואנחנו לא באמת יודעים כמה ממקבלי דמי החל"ת הם אכן מובטלים זמניים; כמה מהם יוכלו לחזור לעבודתם; כמה מהם יכולים כבר כעת לשוב לעבודתם; כמה עסקים קרסו למעשה; כמה עסקים ומשקי בית יהיו מסוגלים לעמוד בהחזרי ההלוואות שנטלו ועוד.
השאלות האלה קריטיות לקביעת תחזית ריאלית להתפתחות המשבר. אלא שתוכניות הסיוע הנוכחיות מסתירות את נתוני האמת, בעיקר בכך שאין בתוכניות הללו תמריצים לחזרה לעבודה - נהפוך הוא; הארכת תקופת האבטלה אוטומטית עד לאמצע השנה הבאה מהווה תמריץ שלילי, כפי שמעידים נתוני החזרה האיטית לעבודה.
לכוון לצמיחה
האבטלה מתבטאת גם בנתוני התוצר המקומי הגולמי, שהתכווצו ברבעון השני של השנה ב־7.8%, בהשוואה לרבעון המקביל אשתקד, או במונחים שנתיים בשיעור דרמטי של 28.7%. לשמחתנו, הרבעון הראשון של השנה כמעט לא הושפע מהמשבר, והתקווה היא שהמחצית השנייה של השנה תיראה טוב יותר מהרבעון השני, כך שבסיכומה של השנה התכווצות הכלכלה תהיה בשיעור חד־ספרתי, בתקווה לסביבות ה־7% "בלבד". מדד אמון הצרכנים נתן אותותיו כששב לרמתו בתקופת האינתיפאדה ב־2003 - לפני 17 שנים. המדד הזה אומר שהצרכנים מרגישים חוסר ביטחון בקשר לעתידם הקרוב ועושרם, ולכן הם מצמצמים רכישות.
בסוכנויות הרכב מרגישים האטה, כמו גם בחברות הליסינג ובשוק הנדל"ן. אי הוודאות הזו גורמת לצרכנים להשהות כל החלטה צרכנית משמעותית.
קוראים מביעים חשש מאינפלציה ולא מבינים כיצד המדדים המתפרסמים לאחרונה לא מצביעים על שום סממן של הרמת ראש של המדדים. הסיבה היא שהממשלה לא מממנת את תוכניות הסיוע והוצאות הממשלה בכלל מהדפסת כספים. העובדה שמצבה של ישראל, גרוע ככל שהוא, נחשב טוב בהשוואה עולמית, מאפשרת למדינה לגייס כספים בריביות נוחות. הדפסת כספים היא אקט של ייאוש שישראל נקטה בשנות ה־80 של המאה הקודמת. באותה עת ישראל הגיעה לאינפלציה של מאות אחוזים בשנה.
אלא שהמשבר הזה אינו דומה למשברים קודמים. עד כה משברים נבעו מעלייה מסיבית, היעדר תשתיות, מבנה שוק פיננסי בעייתי, היקפי חובות הקיבוצים, הונאות פיננסיות, דוגמת הרצת מניות וכמובן מלחמות. כל אלה פגעו באופן ישיר בכלכלה, בניגוד למשבר הזה שבו הממשלה ביוזמתה השביתה חלקים גדולים מהכלכלה וגרמה למשבר. כמובן שהיא עשתה זאת מסיבות טובות - כדי להימנע מהתפשטות מגיפת הקורונה, אבל הסיבות כלל לא משנות לעצם עניין השבתת המשק והשלכותיו.
הממשלה צפויה להמשיך לגייס כספים בשוק העולמי ובשוק המקומי, ויחס החוב־תוצר של ישראל יזנק לכיוון 80%. השאלה היא כיצד נמשיך מהיום שאחרי ותשובות בכיוון הזה כמעט לא יכולות להידון כעת. הממשלה מנגנת בדיסהרמוניה צורמת אוזניים בוויכוח עקר על תקציב חד־שנתי, או דו־שנתי.
מבחינה עניינית, ברור שצריך להעביר תקציב שנתי מהיר. ברור שמיותר לתכנן תקציב ל־2021 מבלי לדעת אם אנחנו מדברים על שנה נטולת קורונה, או שמא על חלק הארי נוסף ממנה בצל המגיפה. אלו הם שני תסריטים שונים בתכלית שדורשים תקציבים בעלי אופי שונה לגמרי. בדקה שאחרי הקורונה הממשלה תהיה חייבת לקדם תקציב "אפטר שוק" של קיצוצים - תקציב מוטה צמיחה. ישראל תצטרך להראות מתווה מהיר של הורדת יחס החוב־תוצר, כי הקורונה היא לא האתגר האחרון שעומד בפנינו וישראל לא יכולה להגיע למשבר הבא עם הלשון בחוץ.
מהנוזל השחור לעתיד הלבן
אנליסטים הצביעו על הסכם השלום עם איחוד האמירויות כהבזק אור באפלת הקורונה. מצאנו חבר עשיר בדיוק ברגע שפיטרו אותנו וחשבון הבנק שלנו מרוקן. לישראל יש מיזמים שדורשים השקעות, לאיחוד האמירויות יש כסף פנוי להשקעות. עכשיו מתברר שחברות ישראליות כבר נמצאות שם, אי אפשר שלא. כדי לנהל את עצמם, כמדינה מפותחת, הם צריכים הרבה ידע ותוכנה וכאן אנחנו נכנסים לתמונה.
בעשור האחרון כל מדינות הנפט והגז הבינו שהעתיד כבר לא שייך להן. למעשה, כבר בתחילת שנות האלפיים שני יהודים צעירים הוכיחו לעולם הערבי שנכסי האנרגיה שלהם שייכים לעבר. היו אלה סרגיי ברין ולארי פייג' שייסדו ב־1998 את גוגל מגראז' ביתם וגרפו כבר אז סכומי עתק. כיום גוגל שווה הרבה יותר מטריליון דולר - הרבה יותר מהתוצר המקומי הגולמי של איחוד האמירויות, שעומד על שני שלישים משווייה של גוגל. במקביל, מתפתחות חלופות אנרגיה לנפט ולגז, כך ששוב האפשרות שלא ישתלם להוציא נפט מהאדמה נראית רק כעניין של זמן. מדינות נפט שידבקו במקורות ההכנסה הישנים שלהן יידונו לרעב.
ירידת ערך הנפט והגז בעולם היתה אחד התנאים הבסיסיים לשינוי המיקוד של איחוד האמירויות, שהביאה אותה יחד עם יתר התנאים שנוצרו להסכם השלום עם ישראל. כעת יש לה קרנות השקעות שמנות של מאות מיליארדי דולרים המחפשות עתיד טוב לבן יותר מהנוזל השחור.
מוכנות איחוד האמירויות לעידן החדש בולטת גם במיקומה בדירוג "קלות עשיית העסקים" של הבנק העולמי. היא ממוקמת במקום ה־16, כשישראל הרבה אחריה במקום ה־35. הישראלים מאמינים בהשקעות נדל"ן וגם לכך הפרטנרים החדשים שלנו התכוננו מראש: בדירוג יעילות רישוי בנייה הם ממוקמים במקום השלישי בעולם, כשישראל במקום ה־35 ואם לא די בבושה הזו, הרי שברישום נדל"ן אנחנו הטכנולוגים מדורגים במקום ה־75 בעולם, כשהם במקום ה־10. המדינה החמה הזו מפותחת מאוד מבחינה אנרגטית וחיבור החשמל שלה למבנים נחשב ליעיל ומהיר בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו