ישראל ומדינות ערב נגד איראן וטורקיה

ההסכם הצפוי עם איחוד האמירויות חשוב כשלעצמו, וחשוב הרבה יותר כמסמל מגמה. השעיית הריבונות חשובה הרבה פחות, משום שצרכיה האסטרטגיים של ישראל רחבים וחשובים לאין שיעור מצרכיה בזירה הפלשתינית, וכיוון שגם בזירה הזו מחזקים ההסכם והמגמה את עמדת המיקוח של ישראל. נכונותן של מדינות המפרץ למסד את קשריהן עם ישראל משקפת את עוצמתה ואמינותה של המדינה היהודית בעיני המדינות הערביות; העיתוי משקף את החשש שממשל תואם־אובאמה בוושינגטון שוב יסכן את המפרציות בפייסנותו כלפי איראן. בשנות ה־50 וה־60 ביקשה ישראל להיחלץ מהבידוד ומהאיום של סביבתה הערבית באמצעות "ברית הפריפריה" עם איראן וטורקיה; היום היא פועלת עם עיקר המדינות הערביות מול תוקפנותן של שתי המעצמות האזוריות הלא־ערביות.

מעבר לתרומה הדיפלומטית ולפוטנציאל הגדול של שיתוף הפעולה הכלכלי, מדובר בהישג אזורי דרמטי. פריצת הדרך הזו, בברכתה של מצרים ולנוכח השתוללותו מחממת הלב של ארדואן, ממסדת את הציר האסטרטגי של ישראל, מצרים, ערב הסעודית, ירדן (על אף חמיצותה המזויפת לצורכי פנים), בחריין ועומאן - ובהקשר אחר גם יוון וקפריסין - נגד המשטרים הרדיקליים של איראן וטורקיה. שותפותיו כולן רואות כאויבים לא רק את איראן ושלוחיה, אלא גם את "האחים המוסלמים" ומנהיגם ארדואן. איחוד האמירויות נלחמת לא רק באיראן ושלוחיה בתימן, אלא גם בארדואן, במיליציות שהביא ללוב ובמעורבותה הצבאית של טורקיה, התומכת באויביו של א־סיסי בגבולה המערבי של מצרים. ה"אחים" מסכנים ישירות את המשטר המצרי והמשטר הירדני. מצרים, יוון, קפריסין וישראל רואות בדאגה חמורה את ניסיונו של ארדואן לבסס הגמוניה טורקית באגן המזרחי של הים התיכון.

במגוון רחב מאוד של היבטים, חופפים האינטרסים החיוניים והחשובים של ישראל לאלה של האמירויות. לשתיהן מוניטין מוצדק של נחישות ונכונות להשתמש בכוח במוקדים אחדים של איום. יכולותיהן משלימות: לישראל העוצמה, החדשנות והטכנולוגיה המפותחת, לאמירויות המשאבים, הנכונות להפעיל אמצעים מתוחכמים ומיקום אסטרטגי. לכשתצטרפנה שכנותיה במפרץ, יצבור התהליך מסה קריטית.

עליצותו של השמאל־מרכז ואבלו של הימין העמוק על ההשעיה של החלת הריבונות תמוהים. השמאל־מרכז טועה, גם לשיטתו, בהתנגדות לסיפוח בקעת הירדן, כיוון שהדבר מאפשר את תנאי הביטחון הדרושים להתנתקות ישראלית מרוב שטחי יהודה ושומרון, וכינון "מדינה" בלא רצף טריטוריאלי עם הגורמים הרדיקליים המאיימים על ישראל. 

הימין העמוק טועה, כיוון שההסכם עם איחוד האמירויות מקעקע את עמדת המיקוח הפלשתינית אחרי שנפגעה קשה בנושאי ירושלים, אונר"א, ותוכנית טראמפ. הפלשתינים צפויים לסכל כל מתכונת ביהודה ושומרון שממשלה כלשהי בישראל יכולה לקבל. מכאן שמה שפוגע ביכולתם להזיק, רצוי לשוחרי טובתה של ישראל מכל האגפים הפוליטיים. ההתעלמות מהתנגדות הפלשתינים וכינון הציר המשותף עם רוב הגורמים הערביים, מתוארים בעזה, ברמאללה ובאנקרה כתקיעת סכין בגבם. 

כדי להמחיש כמה הידרדרה עמדת המיקוח של הפלשתינים, ראוי להזכיר ראיון שהעניק בכיר נציגיהם, סאיב עריקאת, ב־2009 ליומון הירדני "אלדסתור", אחרי שדחו את הצעות אולמרט ב־2008. עריקאת מודה שאולמרט הציע 100% משטחי הגדה המערבית בעזרת חילופי שטחים, אך עבאס דרש שישראל תכיר בריבונות פלשתינית על גבולות 1967 ורק אז תידון הצעתה. הוא גם דרש 140 מיליארד דולר פיצויים לפליטים - לא במקום, אלא נוסף על "שיבה", וקבע כי אש"ף אינו יכול כלל לוותר על זכותו של כל אחד ממיליוני הפליטים וצאצאיהם לשוב לתחומי ישראל. והעיקר: "בקמפ דיוויד הם הציעו 90% ו(לאחרונה) הציעו 100%, ולכן למה לנו למהר?".

נפגעו, אם כן, משמעותית: מעמדה של איראן, תקוותיו של ארדואן והזיותיהם של הפלשתינים. מה עוד אפשר לבקש בתחום זה?