זה נראה כמו סרט של פליני. הורים עם כמה ילדים וסבתא בבגדי חג, מגיעים לפרצת ענק ב"גדר הביטחון", מסתכלים ימינה ושמאלה, בודקים אם יש סימן לנוכחות צה"לית, וכשמבינים שאפשר עוברים, ישר אל המיניבוס הלוקח אותם אל חוף הים הקרוב.
המשפחות הפלשתיניות בשבת בחופי ישראל // צילום: רויטרס
סצנה שנייה - על חוף הים. הילדים מתרוצצים במשהו דומה לבגדי ים. הם פוגשים בים בפעם הראשונה. האב לבוש כמו המחנך יוסף וינוקור שליווה אותנו בכיתה ו' לבריכת גורדון בתל אביב, ונשאר עם מקטורנו. האם - עם בגדים צבעוניים וחג'אב. הסבתא - בשחור. הם עדיין אינם מבינים מה קרה להם. או שעליהם להמתין בתור למעבר שעות ארוכות, או שהכל פתוח, והם רשאים להיות תיירים בערי החוף של ישראל.
בתחילה נראה זרם התיירים הפלשתינים כאיזו טעות, או התרשלות של מישהו. אחר כך זה נראה בעיניהם כמו קנוניה ישראלית. אולי כדי להתפרנס מן ההוצאות שיוציאו התיירים החדשים על קרטיבים, תפוחי עץ מצופים באדום וצמר גפן ורוד. הרי זה לא יכול להיות שיש פרצות גדולות כל כך בגדר, ואיש אינו עוצר אותך.
עד לכתיבת שורות אלה לא היה הסבר ישראלי רשמי להתרת הכניסה לאלפי הפלשתינים אל הים. שום גורם לא מיהר לומר שהנושא ייחקר ויוסקו מסקנות.
ולזה צריך, כמובן, להוסיף את עובדי הבניין הפלשתינים. כאשר ישראלים רבים נצטוו לעמוד בשורת הגבלות של רדיוס ושל מפגשים עם בני משפחה, רבבות פלשתינים, עובדי בניין, הוגדרו כעובדים חיוניים, הורשו להמשיך ולהיכנס לישראל ואף חויבו ללון בישראל, מטעמי קורונה.
אז אולי זוהי הזדמנות לבחון מחדש את מדיניות איסור מעבר הגבול? אולי הגיע הזמן שנבין כי אין שום הבדל בין פלשתיני מאבו דיס, החי בשטח היישוב שסופח לירושלים, ואשר רשאי להסתובב כאוות נפשו בכל מקום בישראל הריבונית, ובין שכנו החי בשטח הכפר שלא סופח לירושלים, ואשר כל מעבר בלתי מורשה שלו לירושלים או למקום בישראל, הופך אותו לשב"ח (שוהה בלתי חוקי)?
הגבלת התנועה בין השטחים הכבושים לבין ישראל נעשתה בימים קשים במיוחד, בפאתי האינתיפאדה הראשונה בשנות ה־80, ובמצב שבו אנשי חמאס חטפו חיילים ורצחו אותם. היתה אז הצדקה להטלת הגבלות על המעבר לישראל, אבל כדאי לזכור כי פיגועי הטרור הקשים ביותר התרחשו כאן דווקא לאחר הטלת המגבלות הללו. אי־הסרתן במשך כ־30 שנה נגרמת מפני ששום ממשלה לא קיבלה על עצמה מאז את האחריות שתוטל עליה אם, חלילה, יתרחש אירוע קטלני לאחר ביטול המגבלות.
בניגוד למהלכים כמו הנסיגות החד־צדדיות מלבנון ומרצועת עזה, שביטולם קשה ביותר, הרי החזרת ההגבלות, על רקע חידוש אלימות, פשוטה יחסית. היא גם מאפשרת שימוש בה ככלי ליצירת לחץ חברתי על מחבלים פוטנציאליים להימנע מביצוע זממם, כדי שלא יגרמו לחסימת הכניסה לישראל.
כוח הקנייה של התיירים הפלשתינים הנכנסים כרגע לישראל על תקן שב"חים, רחוק עד גיחוך מלהוות מנוף צמיחה לכלכלה הישראלית, אבל אין סיבה רצינית למנוע מן המשפחות המגיעות מן הגדה המערבית לשהות מעט בישראל, להיכנס ולשבת בכיסאות נוח בחוף הים. מצב שבו הילדים הגדלים בצד הפלשתיני - שהישראלים היחידים שהם מכירים הם חיילי צה"ל - יוכלו לראות את בני גילם הישראלים משחקים מטקות, אינו תחליף להסכם שלום, אבל הוא עשוי לגרום לשני הצדדים להבין שבצד השני חיים בני אדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו