מועמדים לנשיאות נוהגים לבחור סגנים שיביאו להם קולות, אבל בסיפור של ביידן והאריס משחקת תפקיד פוליטיקת הזהויות • ניצחונה של אילהן עומאר בפריימריז מטריד הרבה יותר
ביום שלישי קרו שני דברים במפלגה הדמוקרטית: סגן הנשיא לשעבר והמועמד לנשיאות, ג'ו ביידן, בחר בסנאטורית קמלה האריס כסגניתו לקראת הבחירות, וחברת הקונגרס אילהן עומאר הידועה בדעותיה האנטישמיות זכתה במרוץ הפריימריז שלה. מבין שני האירועים, דווקא השני משמעותי הרבה יותר מהראשון.
בהתאם לרוח המפלגה הדמוקרטית, צמצמה את תמיכתה בישראל לרמה הצהרתית. האריס // צילום: אי.פי
באופן מסורתי, מועמדים נשיאותיים משתי המפלגות בוחרים את סגניהם לפי שיקולים אלקטורליים. טראמפ, למשל, בחר במייק פנס בין השאר משום שהיה מושל מדינת אינדיאנה שמתנדנדת בין הרפובליקנים והדמוקרטים. מועמדותו של פנס די הבטיחה ניצחון לטראמפ באינדיאנה ועזרה לו במדינות אוהיו ו־וויסקונסון השכנות.
האריס, לעומת זאת, מקליפורניה, מדינה דמוקרטית לעילא ולעילא. אין לה יכולת להשפיע על מצביעים עצמאים ממדינות כמו פנסילבניה, והיא לא מאוד פופולרית. בשנה שעברה התמודדה בפריימריז הנשיאותיים של המפלגה ועל אף התמיכה התקשורתית שלה זכתה, הציבור הדמוקרטי לא התחבר אליה והיא נטשה את המרוץ כבר בתחילת הדרך.
סגניתו הטרייה של ביידן מוצגת בתקשורת כמתונה, אולם מאז היבחרותה לסנאט בשנת 2016 נתפסה כסנאטורית פרוגרסיבית. היא תומכת, למשל, בהסרת כל המגבלות על הפלות, רוצה להגביל מאוד את החופש לשאת נשק, ועוד. עם עמדות כאלה, היכולת שלה לגייס תמיכה לביידן במדינות מתנדנדות כמו אוהיו ופלורידה שואפת לאפס.
אז איך אפשר להבין את הבחירה? בשתי מילים: "פוליטיקת הזהויות", שאותה מקדשת המפלגה הדמוקרטית. ביידן לא גייס את האריס כדי להביא קולות, הוא בחר בה כי היא אישה, בת לאבא מג'מייקה ואמא מהודו, ועל כן איננה נחשבת "לבנה". וזה לא שביידן מאמין בפוליטיקת הזהויות. אדרבה, חלק מההתבטאויות שלו במהלך הקמפיין היו בעייתיות, בלשון המעטה, בעיני השחורים, כשהכליל אותם ואף שאל מראיין כהה עור האם הוא נרקומן.
אבל ביידן גם לא אידיאולוג. הוא "שבשבת", וכבר 40 שנה הוא מתאים את עמדותיו להלך הרוח של המפלגה שלו. כאשר הדמוקרטים היו נגד הפלות, ביידן התנגד להן. כשהמפלגה הפכה לתומכת נלהבת בהפלות, ביידן הלך שבי אחריה. פעם התנגד להגירה בלתי חוקית, כיום הוא בעד הענקת ביטוח רפואי וחינוך חינם למהגרים בלתי חוקיים.
קריאה אירונית לחרם
האריס קורצה מאותו חומר. אפשר לראות זאת בבירור ביחסה המשתנה כלפי ישראל. היא נחשבת פרו־ישראלית בקרב הדמוקרטים, בעיקר משום שלהבדיל ממרבית המועמדים האחרים בפריימריז הדמוקרטיים, היא לא נשאה נאומים בוועידות של ג'יי סטריט העוינת לישראל וב־2017 נאמה בוועידת איפא"ק.
אולם ככל שהמפלגה הפנתה את הגב לעבר ישראל בשנתיים האחרונות, האריס צמצמה את תמיכתה לרמה ההצהרתית. בשנת 2018, כאשר קרנם של הכוחות העוינים לישראל עלו במפלגה לקראת הבחירות לקונגרס, התנתה את השתתפותה בוועידת איפא"ק באי־פרסום נאומה. בשנת 2019, כמו שאר המועמדים הדמוקרטים למעט איל ההון היהודי מייקל בלומברג, האריס החרימה את הוועידה לחלוטין. היא גם סירבה לגנות את חברות הקונגרס עומאר ורשידה טליב על אודות התבטאויותיהן האנטישמיות ואף הביעה דאגה לביטחונה של עומאר כאשר דבריה עוררו גל של מחאות.
כמו מפלגתה, האריס תומכת בהסכם הגרעין עם איראן. היא אמנם לא תומכת בקמפיין החרם נגד ישראל, אולם היא הצביעה נגד הצעת חוק שנועדה לפגוע בו. כתובעת כללית של קליפורניה עד 2016, האריס סירבה לנקוט צעדים נגד אוניברסיטאות ציבוריות שפגעו בסטודנטים יהודים על רקע אנטישמי. מצד שני, בעלה יהודי.
כוח עולה ומדאיג
הנאמנות המוחלטת של ביידן והאריס לדרגי השטח והפעילים של המפלגה מבשרת רעות ליהודים האמריקנים, משום שהארגונים המרכיבים חלק משמעותי של דרגי השטח של המפלגה מאמצים עמדות אנטישמיות בגלוי. כך, למשל, ביום שלישי השבוע, יותר ממאה ארגונים פרוגרסיביים חתמו על קריאה לחרם נגד הליגה נגד השמצה של בני ברית (ADL). זאת בין השאר משום שבשנת 2016 הארגון היהודי גינה את Black Lives Matter עם פרסום מצעו שכינה את ישראל מדינת אפרטהייד והאשימה בביצוע רצח עם. הארגונים גם קראו להחרים את ה־ADL בשל המחאות שהשמיע נגד עומאר ונגד תנועת החרם האנטישמי.
הקריאה לחרם אירונית משום שבשנים האחרונות זכתה הליגה נגד השמצה בקיתונות ביקורת חריפות בעטייה של רפיסות פעילותה נגד אנטישמיות בצד השמאלי של המתרס הפוליטי. בהנהגת ג'ונתן גרינבלאט, בוגר הבית הלבן של אובאמה, ה־ADL ניסתה בשנים האחרונות להמציא את עצמה מחדש כארגון פרוגרסיבי שפעל בעיקר להשמיץ את הצד הימני של המתרס הפוליטי.
המשמעות של "המכתב הפתוח לקהילה הפרוגרסיבית" היא שהמפלגה הדמוקרטית כבר איננה מוכנה לקבל יהודים שלצד הפרוגרסיביות שלהם גם פרו־ישראלים ופרו־יהודים. הדבר גם נכון לגבי פוליטיקאים.
וזה מביא אותנו לבחירתה המחודשת והלא־מפתיעה של עומאר. מדוע לא מפתיעה? יש לה פרופיל גבוה - לטוב ולרע - ודרגי השטח של המפלגה מגבים אותה. ובכל זאת, יש שלוש סיבות שבחירתה המחודשת בפריימריז בנפת הבחירה הדמוקרטית שלה חשובה ברמה הכלל־מפלגתית והלאומית. ראשית, היא ניצחה מועמד אחר שנבדל ממנה רק בכך שאינו אנטישמי. בכל שאר הסוגיות, אנטון מלטון מוקס דוגל בעמדות הפרוגרסיביות המקובלות. ההבדל היחיד הזה היה מספיק לעורר את חמתם של תומכי עומאר שטענו שהוא נשלט בידי היהודים.
הסיבה השנייה שהיבחרותה של עומאר משמעותית היא שעל אף היותה אנטישמית גלויה, היא זכתה בתמיכתה של יו"ר הקונגרס ננסי פלוסי. פלוסי אפילו תרמה 14 אלף דולר לקמפיין שלה, ותמיכתה בה, כמי שנחשבה באופן מסורתי ידידותית ליהודים ולישראל, מצביעה באופן ברור על כיוונה של המפלגה.
בחירתה של עומאר מצביעה על התחזקות המחנה הרדיקלי במפלגה. לפני שנתיים נכנסו לקונגרס ארבע נשים רדיקליות ועוינות מאוד לישראל. כקבוצה, הן קיבלו גיבוי נלהב מכלי התקשורת המרכזיים ומדרגי השטח.
עד כה בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, כל חברות אותה קבוצה ניצחו בפריימריז שלהן ואליהן נוספו עוד שלושה מועמדים שניצחו יריבים מתונים בנפות דמוקרטיות. שבעה זה לא ארבע, ושבעה בגיבוי פלוסי זה כבר לא מיעוט שולי אלא הכוח העולה המגובה בדרגי השטח, הדומיננטי במפלגה.
ביידן והאריס לא ינהיגו את המפלגה הדמוקרטית. אבל נוכח בחירתה של עומאר, ברור שהם יצעדו אחרי מפלגתם שמאלה, שמאלה ועוד פעם שמאלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו