"לקחנו סיכון מחושב": את הפרצה בגדר ההפרדה חייבים לעצור, לפני שיהיה מאוחר

המוני פלשתינים שחצו לאחרונה את גדר ההפרדה הם עדות לקיצוץ הכוחות בגדה • אלא שמעבר של פועלים עלול לשמש גם מחבלים • בפרצה הזו עדיף שהממשלה תטפל כעת, לפני שיהיה מאוחר

זה היה מחזה שקשה להישאר אדישים לו. משני צידי גדר ההפרדה עמדו טורים של אוטובוסים. אלה שבצד הפלשתיני פלטו המוני גברים, נשים וטף, ואלה שבצד הישראלי קלטו אותם, והפליגו לדרכם. חלק נסעו לחוף הים, חלק לאתרי בילוי בישראל. בסוף היום האוטובוסים חזרו, ועמדו שוב משני צידי הגדר. האזרחים ירדו בצד הישראלי, עלו להסעות בצד הפלשתיני ונסעו הביתה, שמחים וטובי לב.

הבעיה הזאת לא חדשה, היא רק מחמירה ומתפשטת. פלשתינים במעבר מיתר // צילום: אי.אף.פי

הסצנה הזאת, שאירעה בסוף השבוע שעבר, לא היתה חלק ממיזם של מעשים טובים, וגם לא מהלך שנועד לקדם פיוס ודו־קיום בין העמים. היא היתה ניצול מצב: היעדרה של גדר ההפרדה. מטורף ככל שזה יישמע, הגדר הזאת, שאמורה לחצוץ בין ישראל לשטחי יהודה ושומרון כדי למנוע טרור, היא כיום לא יותר משמועה. אוויר. בגדי המלך החדשים.

הגדר היתה אחד משני הפתרונות שמצאה ישראל כדי לבלום את פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה. הפתרון השני היה החזרת חופש הפעולה בשטחי A לידי צה"ל. שני הפתרונות האלה השתלבו יחד: הגדר בלמה את זליגת המחבלים לתחומי הקו הירוק, ואפשרה לצה"ל להתמודד איתם בשטח הפלשתיני. זה צמצם את האיום על אזרחים ישראלים, והעביר את ההתמודדות למגרש הצבאי־מבצעי שבו יש לישראל יתרון מוחלט.

למרות החלטות ממשלה, הגדר מעולם לא הושלמה. מתוך תוואי משורטט של קצת יותר מ־700 ק"מ, הוקמו כ־530 ק"מ. היתרה (בעיקר בדרום הר חברון) נותרה על הנייר: צה"ל דל המשאבים של השנים האחרונות התקשה למצוא עבורה את 650 מיליון השקלים הדרושים.

לעקוף את האישורים

אבל גם בקטעים שכן הושלמו הפכה הגדר לנוכחת־נפקדת. הפלשתינים חיבלו בה בשיטתיות. לרוב כדי לאפשר כניסת עובדים לא חוקיים (שב"חים) לישראל, ולעיתים סתם בשביל הוונדליזם. בראשית הדרך עוד היו מגיעים צוותים של משרד הביטחון כדי לתקן כל מקטע של גדר שנהרס או נחתך, אבל בשנים האחרונות גם זה לא קורה.

בחלק מהגזרות הפרצות הפכו לאוטוסטרדה. זה נכון בעיקר בגזרת מנשה (ג'נין וטול כרם), ובגזרת אפרים (קלקיליה). משתי הגזרות האלה יצאו מרבית פיגועי ההתאבדות הגדולים של האינתיפאדה השנייה; היום קל לצאת מהן לישראל בדיוק כמו שהיה אז.

הבעיה הזאת לא חדשה. היא רק מחמירה ומתפשטת. בתקופה האחרונה היא הפכה לשיטפון. גם בזה אשמה הקורונה. עד לפרוץ המגיפה עבדו בישראל כ־40 אלף שב"חים. הם נכנסו לארץ דרך הפרצות בגדר, אך במקומות מסוימים וספורים. נהגים ישראלים היו מחכים להם בצד המערבי של הגדר, ומפזרים אותם במקומות העבודה. ישראל ידעה זאת, ולא עשתה כלום.

למה? המשק היה זקוק לעובדים, ורף הטרור היה נמוך אז אף אחד לא הזדעק למחות. ולמה לא הוסדרה כניסתם של השב"חים האלה לישראל באופן חוקי, כפי שעושים יותר מ־120 אלף בעלי אישור עבודה (פועלים וסוחרים) שנכנסים מדי יום לארץ? שאלה טובה.

הקורונה גרמה למשבר כלכלי חריף בגדה. עוד יותר מאשר בישראל. המצוקה הזאת התעצמה בעקבות החלטת הרשות הפלשתינית לנתק את היחסים עם ישראל, לרבות קבלת כספים, מה שהוביל להפסקת תשלום משכורות לעובדי הרשות. התוצאה היתה שפלשתינים רבים שהיתה להם משכורת בטוחה - ביניהם גם כמה מאנשי מנגנוני הביטחון הפלשתיניים - מצאו את עצמם משוועים לעבודה כדי שיוכלו להביא לחם הביתה.

אלא שלקבל אישורי עבודה בארץ לוקח זמן, וממילא גם הרשות הפלשתינית צריכה להיות חתומה עליהם, והיא, כאמור, לא מוכנה לעבוד עם ישראל, אז אישורים לא ניתנים. זה הוביל את מחפשי העבודה לעשות את הדבר היחיד שנותר להם: להיכנס לישראל דרך האין־גדר, ולחפש עבודה.

הר של מאמצי פיגועים

בצה"ל מכירים את התופעה מקרוב, אבל מתקשים לטפל בה. בשנים האחרונות קוצץ משמעותית היקף הכוחות שפועל בגדה. זה קרה על רקע השקט הביטחוני היחסי, שאפשר להשקיע הרבה יותר באימונים לטובת עימות אפשרי בצפון או בעזה. "לקחנו סיכון מחושב", אמר השבוע קצין בכיר. "אם שופטים לפי נתוני הטרור היבשים, לא טעינו".

לצה"ל יש שש משימות עיקריות בגדה: לשמור על חיי התושבים היהודים, לאבטח את הצירים, לשמור על מוצבים ובסיסים, לבצע מעצר מבוקשים, לשמור על מרקם חיים תקין (לרבות מניעת פגיעה בפלשתינים) ולאבטח את מרחב התפר (גדר ההפרדה). צמצום הכוחות הותיר מעט מאוד אמצעים, אם בכלל, למשימה האחרונה. רק באמצע השבוע - אחרי שהתפרסמו התמונות המביכות מהשבת האחרונה - תוגברו הכוחות באזור מנשה/אפרים בארבע פלוגות נוספות.

אבל עם כל הכבוד לאירועי סוף השבוע, הבעיה האחרונה של ישראל היא איך שהדברים נראים. אפשר לחיות עם התמונות האלה, וגם עם העובדה שכמה אלפי פלשתינים הסתננו בשבועות האחרונים ליום כיף בישראל. הבעיה הגדולה יותר היא שמדובר באובדן משילות, ובעקבותיו באובדן הרתעה. ופרצות, כידוע, קוראות לגנב.

לפני שבועות אחדים התראיין כאן אל"מ עמית, קצין המודיעין היוצא של פיקוד הדרום, שימונה בקרוב לראש חטיבת המחקר באמ"ן. כאשר נשאל על נתיב ההברחות מסיני, הוא אמר שישראל חייבת להיות מוטרדת משום ש"זה נתיב שעלול לשמש גם לטרור".

מה שנכון בסיני נכון בוודאי גם ביו"ש. גדר פרוצה שמשמשת למעבר חופשי של פועלים יכולה לשמש גם למעבר של מחבלים. זה רק עניין של החלטה של מפגע בודד, או של חוליה שתצליח לחמוק דרך המסננת הצפופה של השב"כ.

למרבה המזל, בינתיים הטרור נשמר על אש קטנה. השבועיים האחרונים היו השקטים ביותר ביו"ש מאז תחילת השנה, כולל במה שמכונה "טרור עממי" (אבנים ובקבוקי תבערה). יש לכך לא מעט סיבות, ובראשן חוסר אנרגיה ברחוב הפלשתיני, העובדה שענייני הסיפוח ירדו בשלב זה מהפרק, ובעיקר העבודה המצוינת של השב"כ שמצליח ליירט את החוליות בשלב מוקדם.

אבל ההצלחות האלה עלולות להטעות. מאחוריהן מסתתר הר של מאמצי פיגועים. חמאס משקיע בכך משאבים אדירים, ללא הפסקה, בהפעלות שמתבצעות מעזה ומחו"ל. מתישהו הוא גם עלול להצליח. פיגוע גדול שייצא לפועל, חלילה, עלול לגרור את ישראל למערבולת לא רצויה ביו"ש, בעזה, ואולי גם בשתיהן במקביל.

מי שרוצה למנוע זאת צריך לצמצם סיכונים. לסגור פרצות. לתקן גדרות, למרות העלות הכספית הכבדה. אם יש ביקוש לפלשתינים שנכנסים לארץ באופן לא חוקי, צריך להכשיר את כניסתם, בשער הראשי. תפקידה של הממשלה לדאוג שזה יקרה: היא זאת שהחליטה להקים את הגדר, ולהשקיע בה מיליארדים רבים. עדיף שתטפל בזה עכשיו, רגע לפני, ולא רגע אחד מאוחר מדי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו