איאד, של כולנו

בגיל 23 ניהלתי בית ספר. זה נשמע לי מוזר, גם כשאני מספר את זה בפעם האלף. זה היה מוזר במיוחד, כי היה מדובר בבית ספר מיוחד, לנערות ולנערים עם אוטיזם, עם הורים מדהימים שמלווים בחרדה כל צעד שלהם, ועם צוות מסור שחוגג כל הישג קטנטן. ואולי זה דווקא לא היה מוזר, כי לפני כשני עשורים האנשים הללו היו הרבה יותר שקופים בחברה הישראלית משהם כיום.

קשה לדמיין עוד זירה שבה עשתה החברה הישראלית קפיצה גדולה יותר, מאשר יחסה לבעלי המוגבלויות. יש עוד שני שלישים כוס ריקה, ועוד שוטי הר המור המגנים את המהלך הזה, אבל לא יכולתי לדמיין אז תנועת נוער לצעירים כאלה, העסקה בכנסת וברשתות, חשיפה תקשורתית נרחבת ועוד.

לכן זה מוזר במיוחד כשיש מי שמטילים דופי במחאת 2020, ולהדגמת הקולות ה"רדיקליים" שנסחפו למחאה, מביאים את הדוגמה של קבוצות התובעות "צדק לאיאד".

אפשר להבין מי שמתקשים לגנות את אלאור אזריה, שירה במחבל פצוע ומנוטרל. אפשר להבין מי שלא מזדהים עם קריאות נגד כיבוש. אפשר אפילו להבין מי שמזדהים עם השוטר שירה למוות בסלומון טקה. יכול להבין, גם אם יש לי ויכוח עם כל אלה.

 אני מתקשה להבין את מי שהקריאה לחשיפה ולחקירה רצינית של מותו של הצעיר עם אוטיזם, תושב מזרח ירושלים, איאד אלחלאק, נראית לו קריאה קיצונית; מי שקורא לחשוף את הסרטונים שנעלמו "באורח פלא", ולהעמיד לדין את מי שרדפו וירו במי שאין חף מפשע כמותו, מי שלא שעו לתחינותיו ולתחינות המטפלת שלו, ווידאו הריגה בחדר אשפה בעיר העתיקה.

זו הרי יכלה להיות שעתם היפה של מנהיגי ישראל ופרנסי ירושלים. מה יפה יותר מלהבטיח חקירה למוות מיותר כל כך. להבטיח שיינקטו צעדים, ירועננו נהלים, יופקו לקחים מעשר הדקות הנוראות של מרדף קטלני אחרי צעיר שאין תמים וטהור ממנו.

זה היה צריך להפוך למורשת הקרב המרכזי של מג"ב, אחרי כפר קאסם והדגל השחור; איך יש גבולות. איך שגינו בגדול ותיקנו בענק. איך לא נתנו לטיול ולהעלמת הראיות והסרטונים לנצח, וקיימנו "והיה מחנך קדוש". טוהר הנשק ועוד כותרות פרדוקסליות, בתוספת קריאת רחוב על שם איאד ופרויקט לחבריו ולחברותיו במסגרות "אלווין", בעיר העתיקה ובכלל.

התיקון שהיה גורר תיוג של אחיזת עיניים שטחית מצד מי שמבינים שדרוש מהלך עמוק בהרבה, אבל גם הרבה מחיאות כפיים והתרפקות על עוצמתנו המוסרית. כמה קל זה היה אמור להיות.

במקום כל אלה, "צדק לאיאד" הופכת להיות קריאה של "אוהבי פלשתינים ומחבקי מחבלים". קריאה שיש למחוק, לטשטש ולהתנגד לה. צדק לצעיר, שראוי באמת לתואר הריק "הילד של כולנו", ממוסגר כרדיקלי ונדחק לשוליים, כמעשה שמאלני "חתרני".

כשניהלתי בית ספר לנערות ולנערים עם אוטיזם בגיל 23, קראו לי קדוש. כשחבריי ואני קוראים "צדק לאיאד", אנחנו רדיקליים. יהי כן. יש אמת בעולם. והיא תנצח.

אבי דבוש הוא מנכ"ל רבנים לזכויות אדם וחבר מנהיגות תנועת הפריפריות