בחברה הערבית מתנהל כבר כמה שבועות שיח עכור של שנאה וגזענות סביב העמדה הדתית והחברתית ביחס לקהילת הלהט"ב. החרם על טחינה אל־ארז וחוק טיפולי ההמרה מסעירים את הרשתות החברתיות והעיתונות בשפה הערבית, וחושפים פערים עמוקים בתפיסות החברתיות, ובמידה רבה, גם אי־אמון בהנהגה הפוליטית.
הדיונים סביב חוק טיפולי ההמרה המחישו עד כמה חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, נציגי ארבע המפלגות, חלוקים בדעותיהם. יו"ר הרשימה, איימן עודה, ושני חבריו לסיעה, בחרו להצביע בעד החוק, מה שתייג אותם בקרב חוגים שמרניים כמי שמעודדים תופעה "מסוכנת". על אף ניסיונותיו של עודה להסביר את פרטי החוק ולנמק את הצבעתו, דבריו נפלו על אוזניים ערלות, ואם להודות באמת: כשחלק מהאגפים האולטרה־שמרניים בחברה הערבית מגדירים את חברי קהילת הלהט"ב כ"בני מוות" - תנאי הפתיחה קשים. לפי הדיווחים, קיבלנו הדגמה מחרידה בנמל יפו.
למרות השותפות הפוליטית ו"האחדות הלאומית" בין חד"ש לבין התנועה האסלאמית הדרומית, העימות לא איחר להגיע. עודה הותקף, ותומכי התנועה האסלאמית לא חסכו ציטוטים מהקוראן וכתבים אחרים כדי להצדיק את הרע מכל לחברי קהילת הלהט"ב. אבל הבעיה האמיתית של אנשי התנועה האסלאמית היתה הצורך שלהם להתגונן מול הביקורת על עצם ריצתם לכנסת עם מפלגה חילונית ומתקדמת כמו חד"ש.
שתי המפלגות האחרות החברות ברשימה המשותפת, תע"ל בראשות אחמד טיבי, ובל"ד, מי שרואים את עצמם כחילוניים ומגיני זכויות האדם והאזרח, נעדרו מהדיון הציבורי ומההצבעה על החוק. אחמד טיבי, רופא במקצועו, מילא את פיו מים בתקופה הזו, ונעלם מהרדאר התקשורתי, באופן שסותר את משנתו ואת התנהלותו מאז שנכנס לחיים הפוליטיים.
אבל ההפתעה הגדולה הגיעה מבל"ד, שחרתה על דגלה את זכויות הפרט והחופש האישי של כל אדם. ח"כ היבה יזבק, שמגיעה מרקע של עבודה סוציאלית, לא רק שנעדרה מהכנסת אלא סירבה להתראיין ולהתבטא, לא בעד ולא נגד. כעבור שבוע שהתאפיין בשיח קשה מאוד בחברה הערבית, כתב יו"ר המפלגה, ד"ר מטאנס שחאדה, פוסט ובו התנצל על עמדת המפלגה, תקף את עודה, וטען כי במבחן הזה המשותפת נכשלה משום שלא ניהלה דיון מקדים.
בנקודה זו שחאדה צודק. למרות המחלוקות, הציבור הערבי עדיין ממתין למוצא פיהם של נציגיו בכנסת, שנכשלו כאשר לא ניהלו שיח פנימי ביניהם, וטעו כאשר לא ניסו לנתב את השיח הזה לדיון על זכויות הפרט בחברה, על סובלנות, ועל הכרת האחר. המורכבות ידועה, וכן הדילמות הפוליטיות, התקשורתיות והתרבותיות של הח"כים הערבים. אבל הבריחה מהדיון הזה, בעיקר לנוכח שיח השנאה שהתפתח, היא בריחה מאחריות ומהנהגה.
