הלב נחמץ השבוע מול פניהם הנעלבות של מפגיני ירושלים השבריריים והעין דאבה נוכח נפשם העדינה שנסדקה והתקשתה לעמוד בכך שזכו לכינוי "חייזרים".
הספין, הו, הספין. יש מישהו שלא הבין שהכוונה למופעי האקסטרים ומיצגי הביזאר שהפכו לסימן ההיכר של המחאה? תקראו את התגובות, ותבינו עד כמה שוב רוכבים על מצוקה - אמיתית - כדי לייצר נרטיב של ניתוק, לזייף עלבון ולתעל אותו באופן טקטי. כשעיתונאים מסבירים שהנה קיבלה המחאה את זריקת הדלק שהיא היתה זקוקה לו נואשות, הם גם מודים שהיא ממילא החלה להתפוגג, כי אין דבק רציני שמחזיק אותה. וכשאיש תקשורת אחר מסביר שחייבים לבוא במוצ"ש מחופשים לחייזרים "בשביל הדימוי ההיסטורי", הוא מודה שזה יותר "שואו" מאשר מהות. ההפגנה כפוטו־אופ.
אבל הדימוי שגוי. אלה לא חייזרים בפרונט של המחאה, אלא משובטים. בניגוד לתדמית שהם מנסים לטפח לעצמם, ליבת ההפיכה בירושלים אינה מהפכנית ולא מציגה חשיבה ביקורתית או מקורית במיוחד. מדובר במופע משוכפל של קונפורמיסטים צפויים, המתקשים להסתיר את הערצתם הסמויה לגנרל התורן ול"כבודו" בגלימה ופטיש שיחזירו להם את ארץ ישראל הישנה והטובה. האנשים שרק אתמול הריצו את בני גנץ לראשות הממשלה כמשיח, נושאים היום עיניים ליאיר גולן, לגדי איזנקוט או לקצינים גנריים אחרים, ונשבעים להגן בגופם על מערכת משפט הטובלת בנפוטיזם, בגבהות לב ובניגוד עניינים - לכאורה, כמובן.
אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק, ולמען הכנות זה מצחיק אף שזה עצוב. בעיניים נוצצות יתרפקו המשובטים על גברים ונשים שחושפים את גופם כאילו מדובר באקט מתקדם וחתרני, ולא בחיקוי זול של ההפגנות באמריקה. הם יניפו בלונים ענקיים בצורת איבר מין זכרי כשהם בטוחים שמדובר במסר מבריק ולא באינפנטיליות מפוקפקת. אמנים שיגיעו ויצעקו אל מול המצלמות עם קצף על השפתיים יתויגו כאמיצים לפחות כמו לוחמי החווה הסינית, אף שהשמיעו את אותם טקסטים "אמיצים" ב־600 ההזדמנויות הקודמות שבהן ניסו לקדם מופע, סדרה או ספר חדש. הם יעמידו מיצגי מחול, יסתובבו עם מסננת על ראשם ולאחר התבטאותו של יאיר נתניהו הגו רעיון להגיע להפגנה הבאה מחופשים לחייזרים. כמה סאטירי, כמה יצירתי, ממש מריחים את השינוי באוויר.
כדי להמחיש כמה נלעג המרד הירושלמי, ראוי לציין את התמונה שפרסם השבוע שמעון ריקלין, שבה נראים מנהיגי המשובטים סועדים את ליבם במלון יוקרתי לאחר שבילו בו את הלילה. לא הניתוק נחשף פה, אלא הבלוף. את נתניהו מאיירים כחזיר מושחת ומלהגים על העוגות של מארי אנטואנט, ומיצג "הארוחה האחרונה" הציג אותו זולל על חשבוננו מול שולחן עמוס מעדנים. ובכן, אתכם תפסו מעל אומלטים ומוזלי בוולדורף אסטוריה בזמן שהפעילים שלכם ישנים על המדרכה. חייכו. אכלתם אותה.
העניין הוא, וזו הטרגדיה, שקרנבל התחפושות הקשקשני הזה מסתיר את המצוקה האמיתית. מי יכול לשמוע את תביעות העצמאים מבעד לרעש הזמבורות של החבר'ה מבצלאל?