האלגוריתם של האדונים

בשבוע שעבר היה עולם התקשורת כמרקחה. שם חדש צץ בבורסת השמות, תקוות מחנה המרכז־שמאל: רב אלוף (מיל') גדי איזנקוט. פרופסור ב"הארץ" צוטט כי איזנקוט ייחשב "מועמד ראוי שיחזיר את המדינה לשפיות". עיתונאי "מאקו" הסביר כי מדובר במועמד אטרקטיבי, שכן הוא "בן להורים ילידי מרוקו, יליד טבריה, גדל באילת. אביו היה פועל, אחותו גרה בהתנחלות. הוא גדל בבית מסורתי, וממשיך להקפיד על קידוש ועל הפרדת בשר וחלב".  

מאז שנות ה־90 יושבים להם האדונים בחדר הבקרה של המדינה ורוקחים מועמדים שאולי יבקיעו את חומות העם הנוטה ימינה. הם למדו כי לציבור כמיהה לדמות ביטחונית, רצוי מזרחי שומר מסורת. מכוח הכשרתם (הלקויה), הם למדו כי זהו מרכז הכובד של הציבור העשוי להתנייד פוליטית. כך הם תלו תקוותם באיציק מרדכי, מאוחר יותר בעמיר פרץ, אבי גבאי וגבי אשכנזי. ברור כי את הקמפיינר והלקוח, שמירת מסורת מעניינת כשלג דאשתקד; בסתר ליבם הם בזים לדמות ולציבור. מרכיב נוסף חשוב באסטרטגיית העל של האדונים בעשור החולף היתה: יצירת טריז בין נתניהו למצביעי הליכוד, בבחינת: "חבר'ה, אנחנו איתכם; הבעיה היא נתניהו". 

בין שהאלגוריתם הנגזר מהאסטרטגיה יושיע ובין שלא, דבר אחד ברור: לא על עצמו ללמד יצא, אלא על האדונים. הנה מה שניתן ללמוד מכך על צורות החשיבה של מי שמתיימר לנהל את המדינה: ראשית, את הגוש הלאומי ניתן לכייר כחומר ביד היוצר; זהו ציבור פסיבי, חמולתי; שים לו קצת קריצה לאומית עם תבלין מזרחי, וקנית אותו. מה שהם מפספסים הוא שהקילומטראז' שצבר נתניהו יותר מ־30 שנה, העלבונות שהוטחו בו, החיכוך המתמיד עם האליטה הוותיקה - פועלים כווקטור עוצמתי, ועל כן הם נכס: החיכוך־עימות עם נתניהו משקף באופן אותנטי את החיכוך־עימות עם חלק ניכר מהעם. כלומר, הניסיונות הפתטיים־המניפולטיביים להטות את דעת הקהל פועלים כבומרנג.  

הפספוס הוא גם של היועצים האסטרטגיים. אלה, לכאורה, פועלים בהתאם להיגיון כלכלת השוק, דהיינו חותרים להשיא תשואה פוליטית, ועל כן מנתקים עצמם רגשית מהמוצר. אבל - וזהו הדבר החם בעולם המחקר בתחום: אסטרטגים, מומחים ככל שיהיו, לעולם יפתחו אלגוריתם הכבול ל"דמיון הסוציולוגי" שלהם, כלומר הם יפיקו נוסחה שבמידה מסוימת משקפת את הפרה־קונספציות שלהם. 

ביטוי מכמיר לב לכך ניתן היה למצוא במסע הפרסום שליווה את אבי גבאי לפני כשנה, ובו המצלמה התמקדה באמו של גבאי ובחבר'ה מהשכונה, כשאחד מהם מכריז בקריצה: "מרוקאי משלנו". מעבר לעובדה שהקמפיין הוא בגדר עלבון לאינטליגנציה, הוא היה בלתי אפקטיבי בעליל. כי זאת לדעת: במישור הקהילתי והעירוני־מוניציפלי, חלק ניכר מהציבור הישראלי מעדיף מועמד "משלנו"; לא כן בדרג הלאומי, שם הכל מבקשים מנהיג־על שזהותו העדתית לא רלוונטית. 

הנה עוד חוליה מכרעת שהאדונים וקבלני השיווק מחמיצים: הזיכרון הקבוצתי של העם. מכניזם עוצמתי ביותר בכינון החברה הישראלית, שיושב עמוק בעיקר אצל מי שפוקדים את בתי הכנסת (כלומר בקרב הליכודניקים) הוא: קיבוץ גלויות ומיזוג גלויות. זה הסיפור. הרוב המכריע של הציבור מייחל לחברה מעורבת, שאף אם תתמהמה בוא תבוא. זה משתלב היטב בזעקתו המהדהדת של מנחם בגין ערב הבחירות ב־1981 על אודות "האיוולת" של דודו טופז: "אשכנזים? ספרדים? - יהודים!" 

זו בדיוק הבעיה: כשהאקולוגיה, בית הגידול, של החלק המנותק מהעם, הקמפיינר והלקוח, מעודדת חשיבה צינית שלאומיות וקיבוץ גלויות הם המצאה; כשמרבית זמנן של האליטות עובר בבתי קפה ופחות בבתי כנסת, ממילא לא נעשית עבודת ריענון ותחזוקה של הזיכרון הקבוצתי, ואז ממילא מיזוג גלויות הוא "סיפורי סבתא", עניין לשבט הקופים; מכאן טבעי שיראו את קבוצת המטרה דרך משקפיים עדתיים. זה מעליב, והעלבון הוא מכפיל כוח חשוב בהתנהלות הפוליטית של העם, בצדק רב. 

ד"ר יצחק דהן הוא מרצה וחוקר החברה והתרבות הפוליטית בישראל