אפוקליפסה? עכשיו?

לכל המצטרפים לאופנת ההתבכיינות על גורל המדינה, ראוי להזכיר את הלקחים האפידמיולוגיים משתי ההתפרצויות הקודמות של אותה מגיפה עצמה, לפני כחצי מאה: בתקופת המיתון ערב מלחמת ששת הימים ובעקבות מלחמת יום הכיפורים. בשתיהן, במצוקה קשה לאין שיעור, התברר בדיעבד ששיעור המקרים הסופניים היה נמוך מן החששות, שה"מונשמים" בקרב זועקי השבר באו בעיקר מן "הקלישאון העליון" ושהחברה הישראלית התאוששה מן המשבר וחזרה לדפוס המקובל עליה מראשיתה - צמיחה, התעצמות וביסוס החיים הטובים המאפיינים אותה לפי עדות תושביה, בצמרת "מדד האושר", לפני ארה"ב, בריטניה, צרפת וגרמניה.

ייאמר מייד: המשבר הנוכחי הוא אמיתי. הפגיעה בחוסנה של המדינה מוכחת; כרסום האמון בהנהגה מובן בעיקרו; החרדה הכלכלית של מיליוני מפרנסים ומפרנסות ובני משפחותיהם - מוצדקת; הרבה מהכשלים בתחום הכלכלי והבריאותי אפשר היה למנוע; סדרי שלטון שנחשבו יציבים הפכו לשנויים במחלוקת; השיח הציבורי אלים ודמגוגי; המערכת הפוליטית כשלה עוד לפני הופעת המגיפה, ולא התעשתה לטיפול יעיל בפגעיה; ההתאוששות תימשך שנים.

אבל קריאות שבר היסטריות ותחזיות אפוקליפטיות תמוהות אינן המענה. חלקן מבטאות ייאוש מזויף בסגנון "הלכה המדינה" או "קץ הדמוקרטיה" מפי אנשים שהיו מתנהגים לגמרי אחרת לו התכוונו באמת לקלישאות האופנתיות שהשמיעו. חלקן גולש להשוואות תפלות עם משטרים אפלים, תופעות מזוויעות ואירועים מעוררי חלחלה, מפי אנשים משכילים, שהכפיפו את שיקול דעתם ואת אחריותם הציבורית לרצונם למשוך תשומת לב.  

כך, למשל, טוענים מי שלא הצליחו לזכות באמונו של הציבור בקלפי, בהובלת חתן פרס ישראל שהתמחה בחקר התופעה, שישראל מידרדרת לפשיזם, אף שאף אחד מן המאפיינים הבולטים של משטר כזה אינו מתקיים בה. מתנגדי נוכחותה של ישראל בשטחים והחלת ריבונותה בחלקם מדברים על "אפרטהייד", גם כאשר מודגש שלתושביהם תוצע אזרחות אם וכאשר תתממש. מתנגדי ממשלה מניפים דגלים שחורים, שמקורם באנרכיסטים בשלהי המאה ה־19, אף שאינם קוראים, כמובן, לנטישת "כללי המשחק" החברתיים והפוליטיים הבסיסיים. 

הזרם המרכזי מפגין למען הדמוקרטיה ומזמין את איימן עודה, מתרץ סדרתי של משטר אסד, לתרום לסיכול האיום עליה. יו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות קובע ש"טורקיה זה כאן" ומקווה "להצית את אש המרד" בקרב הסגל האקדמי והסטודנטים. סגן רמטכ"ל מזדעק, בצדק, מפורעים תומכי אלאור אזריה, וביום השואה "מזהה תהליכים" של גרמניה בשנות ה־30. אמיר השכל מתאר סילוק בכוח של חפצי המוחים בבלפור כ"פוגרום". ראש הממשלה עצמו מתאר מיצג בנוסח "הסעודה האחרונה" כ"איום מביש בצליבה" נגדו. החרדים תורמים בחינוך דרדקיהם לצרוח "נאצים" על שוטרים שבאו למנוע הפצת המגיפה בקרבם.

מול כל אלה נדרשות שתיים - הרגעה ואזהרה. צפירת הרגעה: אין בליבת החברה והמערכת הישראלית לא פשיזם, לא אפרטהייד, לא ארדואן, לא פוגרומים, לא נאצים, לא צליבה, ואפילו לא סכנה ליסודות המשטר הדמוקרטי. גילויים דוחים בשוליים המטורללים אינם מאיימים לכבוש את הזרם המרכזי של הציבור או את מוסדות השלטון. ההגזמות המופלגות מיועדות לגייס תמיכה במחנה פוליטי באמצעות דה־לגיטימציה של היריב. מי שיבדוק בהגינות את האידיליה המיוחסת לעבר, ילמד במהרה שאפילו נוסטלגיה אינה מה שהיתה פעם: ישראל בכל עשור דמוקרטית, פתוחה ופלורליסטית יותר מבקודמו.

ולבסוף, נורת אזהרה: העובדה שכל אלה אינם קיימים בליבה, אינה שוללת מגמות מסוכנות. כדי להזהיר מפניהן, חשוב לבודד ולתאר אותן בלא הפלגות חסרות יסוד, הפוגעות באמינותן ודוחקות אותן אל מחוץ לתודעת הרוב. הנה הפרדוקס: ככל שההתבטאות קיצונית יותר, כך היא זוכה ליותר תשומת לב קצרת מועד מן התקשורת, ולפחות אמינות ונכונות להתגייס לתיקון המעוות מן הציבור הרחב. זה לא רק פסול ערכית, זה גם לא יעיל פוליטית.