השמאל באבל כבד. שמיכת הטלאים הפוליטית שנתפרה במסירות במשך שלוש מערכות בחירות נפרמה והתפוררה. הם בנו לעצמם סיפור שעל פיו שלושת הגנרלים - החלום המשולש - לצד יאיר לפיד, השליט היחיד של מפלגה אישית, יובילו אותם לשלטון בישראל. הגנרלים יביאו להם את קולות הליכוד "הרכים" ויכסו את הצד הביטחוני החלש אצל לפיד. זאת לצד כתבי האישום יוביל להתמוטטות הליכוד שיהפוך לטרף קל. הם כבר תפרו חליפות לקראת ההשבעה אצל הנשיא רובי ריבלין. זוכרים כיצד הם סירבו לאחר הבחירות השניות לכל ההצעות הנדיבות של הליכוד לשיתוף פעולה? יאיר לפיד עמד על רגליו האחוריות ודחה בבוז שיתוף פעולה עם הליכוד למשך חצי שנה.
כעת מתחיל החיפוש הנואש אצל השמאל אחר הרועה, אחר המנהיג, שיוליך את הטלאים אל מול הליכוד. העיתונאי רביב דרוקר, שאינו פוסק מלחפש כל דרך להפיל את נתניהו, שם את יהבו על הגנרל בדימוס, גדי איזנקוט, הוא זה שיוציא לשמאל המרוסק את הערמונים מהאש. דרכו של דרוקר מזכירה לנו את האותיות המלוות את המכתבים שאנו מקבלים מהבנק: ט.ל.ח. - טעות לעולם חוזרת. הרי בעוד תקופה קצרה נמצא שגדי איזנקוט (כמו הגנרלים אהוד ברק, שאול מופז והחלום המשולש) יראה לכולנו את חוסר הקשר בין הסמכות הצבאית לזירה הפוליטית. אלה פשוט לא כישורים חופפים. אזי דרוקר ישנס מותניו ויסביר שהגנרל בדימוס אביב כוכבי הוא הכוכב החדש וכך נמשיך בקרוסלת הגנרלים. תסתכלו, היכולת של בני גנץ וגבי אשכנזי להציב תזה פוליטית אחת ראויה, סוחפת, בעלת ערך, איננה קיימת. לא כשהם שאפו לשלטון ולא כשהם בשלטון. הגנרלים הללו, הצועדים קוממיות לעבר הפוליטיקה, הם פשוט ביטוי לשמרנות דקדנטית, של שקיעה וניוון, המשכפלת את עצמה עד כדי שעמום.
כעת אבלות השמאל עטתה שחורים וירדה אל הרחוב. בחסות מגיפת הקורונה שהביאה משבר כלכלי חריף הם מנסים להטות את תוצאות הבחירות שקיבלו כל אישור אפשרי על ידי הרשות המחוקקת ועל ידי הרשות השופטת. הם מתכנסים ברחוב בלפור ובצמתים ומקוננים על מר גורלם. על האובדן של דרך שהם האמינו כי תנצח, ובפועל ספגה מפלה קשה. אמדורסקי והמקוננים.
הטכניקה החדשה שהשמאל מניח על השולחן הפוליטי לתפיסת שלטון היא המטרידה. מה יקרה אם יעלה לשלטון לפיד המסית או גנרל שדרכו לא תמצא חן בעינינו? אזי תגידו שזה לא בסדר לנסות להעיף אותו בהפגנות רחוב? הדגל השחור האמיתי הוא נגד הדרך האנטי־דמוקרטית שהשמאל מסגל לעצמו - הטיה של תוצאות הבחירות באמצעות הפגנות רחוב.
אלא שהמאבק הזה נידון לכישלון בראש ובראשונה משום שאין למוביליו שום תזה חיובית אחת המבטאת לכידות, סולידריות ואחדות האומה. הם צפודים ומנסים בכל הכוחות לשמור על הקיים, או לשקם את האבוד, מבחינתם. טורי השנאה המהולים ברוע ומיצגי השטנה המורבידיים של השמאל והפוסט־ציונות מעודדים את נס הפגנות ההפחדה, אולם אלה יתפוררו לאבק דרכים בעוד שבועות ספורים.
אולם גם בתקופת הזמן הזו אנחנו לא צריכים להשאיר את כיכר העיר ריקה מול הפגנות ההפחדה שלהם. הצמתים והכיכרות הם גם שלנו, לעיתים, אפילו יותר. הליכוד בירושלים יחד עם תומכיו בכל רחבי הארץ, וכן, גם עם המתיישבים ביהודה ושומרון, שמיזם הריבונות של ממשלת נתניהו נועד לחזק גם אותם.
זכות ההפגנה והמחאה שמורה גם לימין. הם יבקשו לשמור על זכויותיהם ואנו גם. לא לאלימות ולא לפגוע בהוראות משטרה המותחת את כוחותיה כדי לאפשר את המחאה. אולם ללא רתיעה וללא חשש, יש להשמיע את המסר הברור: הנאמנות של המחנה הלאומי איננה נתונה למשא ומתן. גוש הימין איננו עלה נידף ברוח. נתניהו והליכוד משרתים את האינטרסים של החברה הישראלית בנאמנות ובנחישות ואין לנו כוונה לוותר עליהם. תשכחו מאיתנו.
השמאל בנבצרות
ד''ר אורי כהן
סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים במוסדות להשכלה גבוהה ובהיסטוריה הפוליטית החברתית של ישראל. בין ספריו "ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה", "אקדמיה בתל אביב: צמיחתה של אוניברסיטה" ועוד.
