קצת קשה לעקוב אחר המחלוקת על משך תקופת תקציב המדינה, אבל דבר אחד ברור - שום דבר הנוגע לוויכוח הזה אינו קשור כלל בשאלה העניינית. הדיונים על התקציב הם כאב ראש גדול: השרים מתכתשים עם אגף התקציבים, מבקשים יותר ומקבלים פחות. חברי הכנסת מדירים שינה מעיניהם בימי הדיונים וההצבעות. כל מי שרק חפץ מקבל רשות דיבור, ויש המהדרין והמדברים שעות אל מליאה ריקה.
מסביב הפגנות, והם עוסקים בשיקולים פוליטיים // צילום: יהושע יוסף
אבל התקציב הוא גם האירוע הדמוקרטי ביותר במהלך כל מושב של הכנסת. בהצגתו חושפת הממשלה את עדיפויותיה, את הנושאים שהיא מאמינה כי הם ראויים לתשומת לב ולעידוד ואת אלה שעליהם היא מוכנה לוותר. ההחלטה על התקציב כוללת לא רק מה שהממשלה רוצה שיהיה, אלא גם מה שאינה רוצה או מה שפחות חשוב מבחינתה. זהו הרגע שבו הכנסת יכולה לעשות שינויים - ולו שוליים - בהצעות הממשלה. זו הסיבה לכך שבמדינה דמוקרטית (ולא רק בה) התקציב הוא שנתי. זהו רגע העימות המשמעותי ביותר בין הממשלה לאופוזיציה, וזו גם הסיבה לכך שכישלון בהעברת התקציב מוביל לבחירות חדשות.
ב־2009, כאשר שב נתניהו אל כס רה"מ, כשהוא נושא עימו את צלקות כהונתו הראשונה, העלה את רעיון התקציב הדו־שנתי. מאחורי הרעיון עמד מניע פשוט מאוד: הקטנת החיכוך בין הקואליציה והאופוזיציה, ומתן חופש פעולה לממשלה למשך זמן ארוך יחסית, ללא חשש מהפלתה.
הטענה העיקרית של מבקרי התקציב הדו־שנתי היתה ששינוי כזה, כמו הגבלת האפשרות להצביע אי־אמון בממשלה, הוא פגיעה בדמוקרטיה ובוויכוח הציבורי המשמעותי על סדרי העדיפויות של הממשלה. רוב הכלכלנים טענו שלא בכדי נהוג בעולם תקציב שנתי, משום שתקציב ארוך יותר עלול להיות קשיח מדי, ויתקשה לענות על צרכיה של מציאות משתנה. כל מי שטען כי אין תקדים לשיטה כזו, שכל כולה נועדה להקטין את הסיכוי לנפילת ממשלת נתניהו, זכה לתשובה הניצחת כי יש בעולם מדינה שתקציבה דו־שנתי: בחריין.
דא עקא, שכדי לקיים תקציב דו־שנתי יש צורך בשינוי חוק יסוד: תקציב המדינה, והתיקון שעליו הוחלט ב־2009 נחקק כ"הוראת שעה" ומאז מוארכת הוראת השנתיים בכל שנתיים. בג"ץ נדרש, פעמים אחדות, לדון בשאלה זו, והעיר על כך שאין זה מקובל לשנות חוק יסוד באמצעות הוראות שעה, ונתן להבין כי אם לא יתוקן החוק בצורה המקובלת, הוא עלול לפסול בעתיד הוראות שעה נוספות.
בהסכם הקואליציוני חזר נתניהו על רעיון התקציב הדו־שנתי, מתוך אותה תפיסה המעדיפה להימנע מעימות שנתי בכנסת. בין שבני גנץ דן בנושא באופן מעמיק, ובין שהוא ואנשיו נתנו לו את ידם משום שלא עמדו על בעייתיות ההסדר הזה מבחינת סדרי השלטון, לא היה זה סלע מחלוקת.
כשהבין נתניהו כי אי העברת תקציב תאפשר לממשלה שבראשותו ליפול, מבלי שיהיה לו צורך להעביר את ראשות הממשלה לגנץ, חזר בו מתמיכתו בתקציב דו־שנתי ונעזר באותם כלכלנים, באוצר ומחוצה לו, שביקרו אותו על רעיון התקציב הדו־שנתי.
מבלי למצמץ, השתמש בהם כתנא דמסייע, והוא חוזר ואומר כי המומחים מתנגדים לתקציב דו־שנתי, ולכן יש לבטל את הכתוב בהסכם הקואליציוני, אשר נחתם רק לפני שבועות אחדים, ולאמץ מחדש את התקציב השנתי הישן והטוב. גנץ, שהבין היטב מה עומד מאחורי הזיגזג של ביבי, נאחז עכשיו במומחים המעדיפים את התקציב הדו־שנתי, אבל הוא עושה זאת רק משום שהוסבר לו מה עומד מאחורי השינוי בעמדת נתניהו.
ומה טוב לכלכלה? ומה טוב למשטר הדמוקרטי בישראל? על זה ידונו בהזדמנות אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו