חבריו לסיעה של היו"ר מסתפקים בפרגון רפה למראית עין בכלי התקשורת • השבוע אמר שר הביטחון לאחד ממקורביו שהוא כבר לא יכול לסמוך עליהם, משמאל חובטים בו ללא הרף והרומן עם החרדים נגמר • ושלמה קרעי לא ייתן לשום מריבה עם מיקי זוהר להכתים את הערכתו לבוס נתניהו
נדמה שהמונח "בין הפטיש לסדן" מעולם לא התיישב טוב יותר על מצבו של בני גנץ בימים אלה. מחויבותו למחנה אנטי־ביבי, שהעלה אותו להישגים האלקטורליים בשלוש מערכות בחירות, מקשה עליו לעבור לגמרי לצד שכנגד, ומאלץ אותו לתמרן את מהלכיו בצעדי ריקוד משונים בעוד הנטישה בסקרים נמשכת ומתגברת. בשבוע שעבר החליט להפגין שרירים ולתמוך בחוק איסור טיפולי ההמרה בניגוד לעמדת הקואליציה, אבל השבוע כבר שב לתמוך בעמדת הממשלה, כשכחול לבן היתה שותפה למאמץ הקואליציוני לדחות את התיקון לחוק הלאום.
השרים התאהבו בכיסאות עור הצבי, ולא מעניינת אותם השחיקה במעמדו. בני גנץ // צילום: אורן בן חקון
ההצבעה הביאה עליו ביקורת צפויה משמאל. תיקון חוק הלאום היה ההבטחה הראשונה שלו אחרי שהודיע על כניסתו למערכת הפוליטית. אבל כמו נתניהו, לפניו, גם גנץ הבין את מגבלות הכוח. אי אפשר לתבוע קיום ההסכם הקואליציוני בנושא התקציב, ולהפר אותו כל שבוע בהצבעות בכנסת.
אבל הקרב האמיתי שמנהל גנץ בימים אלה הוא לא עם נתניהו, אלא עם חבריו. הקרדיט ששרי כחול לבן נותנים לגנץ מסתכם פחות או יותר בפרגון בתקשורת. בכל השאר הם כבר ממש לא איתו. האינטרסים שלו ושלהם שונים ואף מנוגדים. אם היה מקשיב להם כבר היה נכנע לנתניהו מזמן ומסכים לתקציב חד־שנתי.
הוא רואה בתקשורת את הדיווחים על כך שהוא קרוב להתקפלות, על תרחישים לממשלה חלופית של נתניהו בלעדיו ללא בחירות, וגם על התקווה הלבנה החדשה של מפגיני בלפור - הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט - ויודע שכל אלה הם יציר כפיהם של שריו המעוניינים לראות במפלתו. לא בכדי אמר השבוע לאחד ממקורביו: אני כבר לא יכול לסמוך על השרים שלי.
לדעתו, הם התאהבו בכיסאות עור הצבי ולא מעניינת אותם השחיקה במעמדו. מצידם שיכרע ברך לנתניהו וימלא את כל מבוקשו, העיקר שהם יוכלו להישאר בממשלה. כשגבי אשכנזי אמר בראיון בנוגע לאיזנקוט כי הוא מועמד ראוי, גנץ רתח. ברגע אחד קיבל את הראיה לחשד שאשכנזי בכלל פועל נגדו. שהוא מייחל לנפילתו.
גנץ מצטער על ההתבטאות בראיון הטלוויזיוני על כך שאין לו חשק ללכת לבית ספר עד שמזכירים לו שהוא חייב כי הוא המנהל. הוא בסך הכל רצה להעביר את תחושת המיאוס שיש מהפוליטיקה, לא רק לו אישית אלא באופן כללי. אבל כמובן שבשמאל, שלא סלחו לו על חבירתו לנתניהו, לא פספסו את ההזדמנות לתקוע לו גם על זה.
ההערכה היא כי גנץ הגיע למסקנה שהוא בשל לבחירות. בכל השיחות בנושא התקציב שקיים עד כה לא הראה מילימטר של גמישות. יש הסכמים, הוא אומר, ואותם צריך לקיים. נתניהו אמנם נשחק, ועד מארס הבא כנראה יישחק יותר. אבל גם הוא, גנץ, נשחק לא פחות. הנתון החד־ספרתי שהוא מקבל בסקרים עשוי להביא אותו בקצב הזה בקרוב גם לסף אחוז החסימה ואף למטה מכך. כשזה יקרה, נתניהו לא יצטרך בכלל ללכת לבחירות, והוא יוכל לגייס כמה משרי כחול לבן לנטוש את הספינה הטובעת שלו ולהצטרף לממשלה צרה ולעתיד פוליטי קצת יותר מבטיח, די בקלות.
גנץ לא העריך את הנזק שייגרם לו כתוצאה מההצבעה על חוק איסור טיפולי המרה מול הסיעות החרדיות. בפועל כל ההתקרבות אליו בתקופה האחרונה נמחקה לחלוטין. ייתכן שמלכתחילה לא היתה כלל קיימת אלא רק לצורך איתות אזהרה לנתניהו, לא יותר, אולם מבחינת גנץ אין יותר מה לנסות לקדם בערוצים פתוחים מולם. הוא ראה שאריה דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני, שהודיעו בכל מקום כי הם נותנים ערבות להסכם הקואליציוני, מיישרים קו עם נתניהו.
האמת היא שלסיעות החרדיות אין באמת אופציה אחרת פרט לנתניהו. המצביעים שלהם דורשים זאת. וגם המציאות הפוליטית מכתיבה זאת. אין הרי מועמד אחר שאיתו אפשר ללכת ולקבל יותר. גנץ שווה שמונה מנדטים ואי אפשר לבנות עליו. יאיר לפיד לא על הפרק בכלל. מועמד אחר לא נראה באופק. ולכן ברירת המחדל היתה ונותרה נתניהו. במפלגות החרדיות יודעים שללכת נגדו יפגע בהם אלקטורלית. הם התחייבו בכל מערכות הבחירות האחרונות שילכו רק איתו לא בגלל עודף נאמנות, אלא כי הבינו שזו הדרך היחידה לא להתרסק. חצי ממצביעי ש"ס יכולים בקלות לעבור לליכוד אם הקמפיין הבא לא יהיה מדויק וביביסטי במידה.
סילון מים סלקטיבי
אלימות היא קו אדום. וכל אלימות ואפילו הסתה לאלימות ראויות לכל גינוי. גינוי סלקטיבי הוא לא גינוי. הוא צביעות. הוא רק דרך נוספת של צד אחד להמשיך לתקוף את הצד האחר. מותר להזדעזע מהשימוש המשטרתי במכת"זיות ולטעון שמדובר בהפעלת כוח בלתי סבירה. אבל מותר גם לפקפק בכנות הזעזוע כשהוא מגיע רק כאשר סילוני המים ניתזים על התקהלות מסוג מסוים.
תוכניות הבוקר בערוצי הרדיו שעסקו השבוע באינטנסיביות בהכאת מפגין בתל אביב היו מסבירות אוזן כל שומע, אלמלא העדיפו למלא את סדר היום שלהן בנושאים אחרים כאשר מפגינים התנפלו על שוטר ושברו את רגלו בירושלים.
ראש הממשלה מואשם דרך קבע, עוד מימי רצח רבין, כמסית הלאומי. כל מעשה חבלה ימני מונח ישירות לפתחו. וכמו שאז אי אפשר היה לומר זאת, כך גם עכשיו. תדמית הדיקטטור שמטפחים בעקביות יריביו לא מגרדת את קצה האמת. מי שמאפשר את ההפגנות בכיכר פריז, למרות האיסור החוקי להתקהל בימי הקורונה, הוא רה"מ. הוא כמובן לא אוהב את ההפגנות, אבל מעולם לא נקט שום פעולה לדכא או לאסור אותן.
גם אותה שיחה של אמיר אוחנה עם מפקד מחוז ירושלים במשטרה, שזימנה לפתחו הפגנות משמאל, לא חרגה מסף הדאגה הכנה של המוני אזרחים הסבורים כי ההפגנות במתכונתן הנוכחית אינן במקומן. גם המחאות החברתיות של לפני כמעט עשור נערכו בממוצע פעם בשבוע ולא כל יומיים כמו ההפגנות הנוכחיות. אז גם לא היתה קורונה.
"ראש שבטי ישראל"
הדיבורים על התפוררות הליכוד מוקדמים מדי. כל ניסיון להציג את המחאה נגד יו"ר הקואליציה מיקי זוהר - שהגיעה השבוע לשיאים חדשים - כמחאה נגד נתניהו, מקורה במקרה הטוב בבורות. מי שהניף את נס המרד נגד זוהר הוא ח"כ שלמה קרעי, שבמבחן הנאמנות לנתניהו הוא מתחרה משמעותי בצמרת הרשימה.
"לא היתה לי ברירה". קרעי // צילום: אורן בן חקון
"נתניהו הוא ראש שבטי ישראל ולעולם לא אעשה משהו נגדו", אומר קרעי אחרי כישלון המהלך להדחת זוהר.
לדבריו, הפיצוץ נגד זוהר התרחש השבוע אבל ההכנה לכך כבר התבשלה זמן רב. "היו הרבה דברים לאורך הדרך. הוא לא אפשר לנו לבצע את תפקידנו, לא התנהג כיו"ר קואליציה ולא יצר הרמוניה מתוך הסיעה. להפך, הוא יצר מריבות פנימיות. לפני שבועיים ביקשתי ממנו לסייע לי להעביר הצעת חוק והוא לא היה שם, היה עסוק בבחירות של עצמו לראשות הליכוד העולמי. אחרי שקיבל את הרוב במרוץ וחשב שניצח, ההתנשאות שלו התגברה עוד יותר".
ביום שלישי הגיעה היריבות בין זוהר לקרעי וכמה ח"כים בסיעה לפתחו של ראש הממשלה כדי שיעשה סדר. נתניהו גיבה את זוהר ונתן לו אור ירוק להדיח את יפעת שאשא־ביטון מראשות ועדת הקורונה, אולם סביר להניח שבמקרה הזה מדובר במשאלת לב גם של רה"מ עצמו, לא רק של זוהר. ביום ראשון ייפגש נתניהו עם קרעי וישמע את טענותיו על זוהר.
"נתניהו ישמע ממני על מקרים שבהם זוהר פועל נגד הממשלה, כמו למשל בוועדת הכספים כשיצא נגד שר האוצר וקרא לתמוך בהסתייגויות שלו בניגוד לעמדת האוצר והממשלה", אומר קרעי. לדבריו, הכישלונות האחרונים של הקואליציה נובעים פחות מעצמאותם של הח"כים כפי שטוען זוהר, ויותר מחוסר יכולתו לעשות סדר. גם ישראל כץ, גילה גמליאל, עוזי דיין, שאשא־ביטון ואלי כהן התבטאו נגד זוהר.
מנגד, אחרים בסיעת הליכוד אומרים כי לזוהר אמנם סגנון ייחודי שלעיתים קשה לעיכול, אך הוא עושה את עבודתו נאמנה, ובעיקר נאמן לראש הממשלה, שמרוצה מעבודתו עד כה.
בכל מקרה, מי שחלם שמהמרד נגד זוהר יצמח מרד נגד נתניהו - התבדה. "אני נאמן לראש הממשלה ומגבה אותו בכל דבר שהוא יעשה", מבהיר קרעי, "המילה שלו היא מילה של כבוד ואני נענה לדבריו. העניין הוא לא ראש הממשלה, שמנהיג אותנו בחסד, ויש כל כך הרבה דברים שמגיעים לפתחו שאני מצר על זה שהוא צריך להתערב. אבל במקרה הזה אין ברירה. אני נותן את הגיבוי לנתניהו, הוא מנהל את הכל בצורה מדהימה. מיקי הוא שעבר את הגבול והחיצים מופנים אליו, חלילה לא לנתניהו".
כץ נוטע שתילים
זוהר ניצח בליכוד סניף ישראל בבחירות לראשות הליכוד העולמי, אולם הסניף הישראלי מונה רק 40 אחוז מכלל הצירים. ההערכה היא כי בליכוד חו"ל יעקב חגואל יגבר, כך שהשאלה מי ינצח עוד נותרה פתוחה.
קבוצה אחרת, שלא הריצה מועמד לראשות הליכוד העולמי ושהשיגה הישג לא מבוטל בבחירות בארץ - בדרך להצלחה, כנראה, גם בחו"ל - היא זו שהריץ חיים כץ. השבוע היו אמורות להתקיים הבחירות אולם כץ עתר לבית הדין של הליכוד ועצר כרגע את התהליך.
אחרי שהגבות המורמות שבו למקומן - וכי מה למי שהיה שר בממשלה, וכעת יו"ר ועדה בכנסת, לבחירות שבהן הוא בכלל לא מועמד - החלה ההערכה כי מתחת לרדאר כץ חופר לעצמו מחילה לפרישה מהחיים הפוליטיים ומינוי ליו"ר קק"ל. על פי ההסכמים הקואליציוניים, הליכוד יקבל לפחות ראשות אחת משלושת המוסדות הלאומיים: קק"ל, ההסתדרות הציונית וקרן היסוד. בשנים האחרונות הפכה הקרן הקיימת לישראל לגוף הנחשק, העשיר ובעל ההשפעה הגדולה ביותר. לכן לשם, כך על פי אותה הערכה, מייעד את עצמו כץ.
על פי אותה סברה, העתירה של כץ לבית הדין לעצור את ההליך נובעת מרצונו לקבל את החלטת בג"ץ בעניינו אחרי שהיועמ"ש הודיע כי חסינותו אינה תקפה. ההחלטה צפויה להינתן ב־15 באוגוסט ועד אז, יש להניח, ימתינו כל המוסדות הציוניים העולמיים בציפייה דרוכה וחסרת מעש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו