כשהיינו ילדים, הגננת אמרה שההפך משחור הוא לבן, ההפך משמן הוא רזה וההפך משמח הוא עצוב. מגיל צעיר מאוד מאלפים אותנו לחשוב שבכל נושא כמעט, יש רק שתי אפשרויות מנוגדות - ותפקידנו הוא לבחור באפשרות הטובה. אנשי מקצוע קוראים לשיטה הזאת "חשיבה בינארית". כשאנחנו מתבגרים, הפוליטיקה מאלצת אותנו להמשיך לבחור באותה שיטה בדיוק: סוציאליזם או קפיטליזם? ימין או שמאל? שמרני או פרוגרסיבי? נאור או חשוך?
שימו לב לתקופה האחרונה. לפנינו שני ניצים: מחד, אנשי "גנבו לנו את המדינה" מהצד החילוני־ליברלי, ומאידך, מנהיגות שהדבר האחרון שמעניין אותה זה לאחד ולמתן את הרוחות. בשיאה של מגיפה עולמית היינו אמורים להניח את מלחמת התרבות ולהפגין את האחדות שאנחנו יודעים לגייס כשהתותחים יורים. אבל במקום שזה יקרה, משבר הקורונה הפך לעוד סיבה למריבה. בתחילת המשבר הוא שירת צד אחד של המפה, ובגל השני הוא עבר לשרת את הצד השני.
אבל שוב, כמו בגן, נאלצנו לבחור בין השחור והלבן. הוויכוח ממלא את כל חלל האוויר וזמן המסך, ותובע מאיתנו לבחור צד או להפוך לבלתי רלוונטיים.
החשיבה הבינארית היא אחת הרעות החולות של הפוליטיקה המודרנית, משום שהיא יוצרת כיתתיות: אם העולם מתחלק לטובים ורעים, אז ברור שאני בטובים, וברור שהרעים הם כל כך מרושעים שכל דבר שהם יעשו הוא גרוע והרסני. ואם האחרים הם רעים, חשוכים או פרימיטיביים, ברור שאני לא רוצה לגור לידם או שילדיי יכירו אותם. זה יכול להסביר איך הישראלי החילוני הממוצע יכול להגיע לגיל 18 בלי שהוא פגש בימי חייו חרדי או ערבי אחד אפילו. ולהפך כמובן.
סבתא שלי, אסתר דהן ז"ל, היתה אישה שהראש שלה לא התקלקל בחשיבה הבינארית הזאת. היא היתה אישה מאמינה שהשתדלה לשמור מצוות, אבל סלדה מאנשים שמקפידים מדי. היא היתה אישה עם פאסון צרפתי, אבל את הברכות לנכדים שלה אמרה במרוקאית. היא לא היתה מדליקה אור בשבת, אבל היתה מבקשת ממני לכבות, כי חבל על החשמל. מסביב לשולחן השבת שלה ישבו כולם: הנכד שהחליט לחזור בתשובה יחד עם זה שכדי לעצבן אותו אמר שהוא לא מאמין באלוהים. ויחד עם שני אלה, כל השאר שבחרו לעצמם דרך אמצע. סבתא שלי שמעה הרבה ויכוחים בחייה, ובכולם היתה לה את אותה עמדה: "מספיק לריב". השלום אצלה היה הערך הכי חשוב.
במשך שנים, העולם שבחוץ גרם לי לזלזל בסבתא שלי ובתרבות המסורתית של הבית. קראתי לזה צביעות, בינוניות וחוסר החלטיות. שנים לקח לי להבין שדווקא הגם וגם הזה, דווקא היכולת לחיות בתוך פרדוקס, הוא דרך החיים הכי נכונה וראויה והתרופה הכי אפקטיבית לפילוג שאנחנו סובלים ממנו.
40 אחוז מאזרחי המדינה הם מסורתיים, כמו סבתא שלי. אנשים שמאמינים ביהדות מתונה ומחברת. אנשים שהם גם ליברלים אבל גם שבטיים ושמרנים. בוויכוח סביב נתניהו סביר להניח שמרביתם איפשהו באמצע. אלה אנשים שמאמינים שדרך ארץ קודמת לתורה ולאידיאולוגיה. אנשים שיודעים לחיות מצוין אחד עם השני למרות השוני ביניהם.
כולם מדברים על צדק, אף אחד לא מדבר על שלום. בתשעה באב הנוכחי, הלוואי שנשכיל לאמץ כחברה את ההבנה שההפך משחור הוא לא רק לבן, הוא כל הצבעים.
