נבחרי ונבחרות הציבור אינם מתחרים ביניהם על תפקיד "מלך הממושמעים". לא משום שכולם כפויי טובה. לא משום שכולם בוגדניים. פשוט משום שלרוב האנשים יש מידה של גאווה עצמית, ואין הם חושבים שכל תפקידם בחיים הוא להיות "קול אדונם".
לא מבטלת את עצמה. שאשא־ביטון // צילום: עדינה וולמן, דוברות הכנסת
קחו, למשל, את נתניהו. כשהיה סגן שר, תמך בהצעת החוק שהציעה האופוזיציה לבחירה ישירה של רה"מ. הוא הסביר כי מדובר בשינוי משטרי חשוב שימנע את הצורך בתרגילים שונים ומשונים להבטחת בחירת רה"מ, משום שהעם יבחר בו במישרין והכנסת תוכל להביע בו אי־אמון רק בנסיבות מיוחדות. הליכוד, שהיה אז בחודשי שלטונו האחרונים, התנגד בכל תוקף לחוק הזה, וראה בו ניסיון של "העבודה" לייצר מצב שבו מועמד כריזמטי מטעמה יוכל להיבחר גם אם לליכוד יהיה רוב יחסי בכנסת. נתניהו, בצדק מבחינתו האישית, האמין כי הצעת העבודה פותחת בפניו אפשרות, בעתיד, לזכות בתמיכת הציבור, גם אם לליכוד יהיו פחות תומכים בבחירות לכנסת.
נושא הבחירה הישירה היה אחד החמים ביותר על סדר היום הפוליטי. אני התנגדתי לו בתוקף, מחשש שהשיטה תקטין את המפלגות הגדולות ותהפוך את הנושא הפרסונלי חשוב הרבה יותר מאשר מצעי המפלגות. הוויכוחים הפנים־מפלגתיים לא נפסקו עד רגע ההצבעה, אך בשתי המפלגות הוטלה "משמעת סיעתית", ומשמעות הדבר היתה פתיחת פתח לסנקציות כנגד מי שיצביעו בניגוד לעמדת המפלגה.
היה מתח רב לקראת ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית, שהתקיימה ב־18.03.92, שלושה חודשים לפני הבחירות שהחזירו את "העבודה" לשלטון (בחירות 92' התקיימו עדיין במתכונת הישנה). הליכוד הצביע כנגד החוק, ונתניהו היה בין הבודדים שהפרו את המשמעת הסיעתית. הוא עשה זאת לא כחבר כנסת מן השורה אלא כסגן שר, ויותר מכך - סגן שר במשרד רה"מ, כאשר יצחק שמיר מוביל את ההתנגדות לחוק.
התוצאה היתה 55 בעד החוק ו־32 נגדו. נתניהו היה גאה מאוד במהלך שעשה. סיעתו לא הענישה אותו, לא ערב הבחירות ולא אחריהן. זה לא מנע ממנו להיבחר לראשות הליכוד, וסביר להניח שהחוק סלל את דרכו לראשות הממשלה.
בקיץ 1999, כשהקים אהוד ברק את ממשלתו, הציע לפרופ' יולי תמיר, שנחשבה כוכב עולה בתחום הפילוסופיה, לכהן בממשלתו כ"מינוי אישי". יולי כבר עברה את טבילת האש הפוליטית שלה ב"שלום עכשיו", נהנתה מהערכה רבה כלפיה בחוגים הליברליים, ורבים בירכו על החלטתו הלא צפויה של ברק למנותה לשרת הקליטה והעלייה, למרות שלא היתה חברת כנסת. היא תרמה תרומה חשובה לממשלה ולהחלטותיה, אבל יום אחד ראיתיה בכנסת, ופניה שלא כתמול שלשום. שאלתיה מה קרה והיא סיפרה שבדיון מסוים הצביעה נגד דעתו של ברק, ולאחר שהסתיים הדיון הוא זרק לה: "אני המצאתי אותך!".
ברור שיולי העריכה מאוד את המינוי לשרה, ונכון שלא היתה מאחוריה קבוצת כוח פוליטית שיכולה היתה ללחוץ על מינוי כזה, אלמלא החליט ברק למנותה מיוזמתו. אלא שהוא מינה אותה משום שהעריך כי תרומתה לממשלה תהיה משמעותית, ולא כדי שתעשה את רצונו כל חייה הפוליטיים. הוא מינה אותה משום שהיא נפש עצמאית, וכשהיתה בתפקיד - גער בה על עצמאותה.
איני מכיר את חברת הכנסת והשרה לשעבר ד"ר יפעת שאשא־ביטון, ואני מניח שבין עמדותיי לעמדותיה גדול הפער, אבל עמידתה על שלה, בתפקידה כיו"ר ועדת הכנסת המיוחדת לעניין הטיפול בקורונה, נובעת מכך שהיא אינה מוכנה לבטל עצמה בפני המנגנון המפלגתי הדורס ואינה מוכנה להיות בובה על חוט המופעלת בידי נתניהו ואנשיו. בלי אנשים כאלה, מימין ומשמאל, תהיה הכנסת "קונגרס העם", שהחלטותיו מתקבלות במחיאות כפיים.
