מפרופיילינג משטרתי לחברתי

ב־18 באוקטובר 2015, במהלך פיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, ירו אנשי ביטחון, עקב טעות בזיהוי, גם במבקש מקלט מאריתריאה, הפטום זרהום. בעת שגסס והתבוסס בדמו, בוצע בו לינץ' אכזרי על ידי חלק מהנוכחים בזירה, וכנגד ארבעה מהם הוגש כתב אישום. 

השבוע זיכה בית המשפט המחוזי בבאר שבע שניים מהנאשמים, קצין השב"ס רונן כהן והחייל יעקב שמבה, מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. "אין לי ספק שהנאשמים היו בטוחים שהמנוח הוא אחד מכמה מחבלים", קבע השופט, "גם המשטרה סברה שמדובר במחבל". עוד קובע ביהמ"ש כי "המנוח היה אדם תמים, חף מפשע, ודמו זועק מן האדמה", אולם "פסק דין זה אינו עוסק במותו של המנוח".

ההיגיון הזה מהדהד במידה מסוימת את דבריו מחוללי הסערה של מפכ"ל המשטרה הקודם, רוני אלשיך, בכנס של לשכת עורכי הדין בקיץ 2016. בהתייחסו לטענה כי המשטרה נוקטת מעצרים ואלימות יתר נגד צעירים מהעדה האתיופית, השיב אלשיך כי "טבעי שנחשוד בהם יותר" וכן כי "כשיש קהילה כזו, כמו גם ערבים, אז כאשר שוטר פוגש חשוד - המוח שלו חושד בו יותר. זה טבעי".

זה "טבעי" - אך מאוד בעייתי, ובעיקר משום שה"פרופיילינג" הזה - אבחון מוטה על בסיס צבע עור, דת, גזע - מסמן בישראל באופן ברור ועקבי את הקבוצות היותר חלשות בחברה: בני הקהילה האתיופית, אזרחי ישראל הערבים, זרים. 

ההיגיון הזה מוכר גם בהיכלי המשפט, כלומר בבסיס המערכת הנורמטיבית של ישראל. בפסק דין שניתן לאחרונה ושזיכה צעיר מהחזקת סכין "שלא למטרה כשרה" - נכתב כי העיכוב והחיפוש נעשו ללא הצדקה; השוטר אומנם פעל "שלא מכוונת זדון", אך הפגין "הגדלת ראש שאינה במקומה". ההסבר: "כשברקע הדברים מרחף חשש שמא אלמלא היה מדובר בצעיר כהה עור (הנאשם הוא צעיר בן העדה האתיופית) התנהגות הנאשם לא היתה מעוררת בשוטר חשד דומה להחזקת סמים שהוביל לעיכוב ולחיפוש". 

במילותיו העדינות רומז בית המשפט בביקורת כי צבע עור הופך אזרחים למי ש"טבעי שנחשוד בהם", כדברי אלשיך, וכי אין לבוא בתלונות לשוטרים, שכן הם פועלים בתום לב או כחלק מנורמה. השופט בוודאי מתייחס למקרה הפרטי, האינדיבידואלי, אבל ה"פרופיילינג" הזה, גם כשבית המשפט מכיר בהשלכותיו השליליות, הוא לא רק משטרתי, אלא גם חברתי. ייחוס תכונות אופי לקבוצות שונות בהקשרים הספציפיים והמוגדרים של פשיעה או אלימות משטרתית, מעלה אותנו על מדרון חלקלק של עיצוב היחסים בין קבוצות בחברה הישראלית: ישראלים לעומת זרים, יהודים לעומת ערבים, חרדים לעומת חילוניים, וכן הלאה. 

איחוי הקרע בחברה הישראלית תלוי ביכולתנו להפגין יחס הוגן ושוויוני כלפי האוכלוסיות החלשות בחברה ולהפסיק להצדיק את הפגיעה בהן. "כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות הוא אבן הבוחן - אם יש יראת אלוהים בלב או אין" (נחמה ליבוביץ, "עיונים חדשים בספר שמות").