"למה לא היו שידורים ישירים אמש מהמחאה בירושלים? כי את חברות החדשות מנהלים אנשים שבעים ופחדנים". במאי קולנוע לוחמני ורעב מאשים בטוויטר את ערוצי התקשורת על כי אינם משדרים בלייב את ההפגנות נגד נתניהו. הוא כנראה פתח טלוויזיה בזמן הפרסומות. מיטב המגישים הגיבו: "אחי, זרקנו חצי מהאייטמים שהיו לנו כדי לשדר משם!" איזה קטע שלשמאל עוד יש טענות אל התקשורת.
במוצ"ש האחרון בגל"צ התבקשתי מדי פעם לקטוע את תוכניתי לעדכונים מהשטח. פעמיים שמענו מה קורה בבלפור ופעמיים התעדכנו שבתל אביב ההמון ממשיך לשייט אל רוטשילד פינת מרמורק ומשם אל כיכר הבימה. התקשורת מייצרת אסקפיזם כתרפיה, אך במקום לספק אותו עם נתונים מגרמניה, למשל - המדינה שבה קינאנו לפני שלושה חודשים, כי שם יודעים לשפוך כסף על אזרחים, וכעת מתקשים בה להשתלט על גל ההדבקות - היא בוחרת להנפיק אסקפיזם תוצרת הארץ.
התקשורת מכוננת את המחאה כאירוע טרנסצנדנטלי שנוחת על החברה כברכה משמיים. משום כך להפגנות אין רק ערך חדשותי, ושאלות ארציות כמו כמה אנשים נכללים בהגדרה "מדינה במחאה" אינן רלוונטיות. הפיכתה לאירוע מדיה דתי מונעת מהמסקרים לבקר אותו. גילויי אלימות מילולית ופיזית מוצגים כהפרעות בשוליים, וחלילה לא מאפיין מהותני של התסיסה. דומה שבכל הקשור להפגנות נגד נתניהו, תקשורת המיינסטרים מתנהגת כתיאולוגיה ולא כדמוקרטיה. היא הפכה את המחאה להתגלות מקודשת ואת מחולליה לקדושים. אסור לבקר את התנהלותה, אסור לערער על מניעיה, אסור לתהות על מארגניה ומימונה. מרבית עיתונאי ישראל מתייחסים לצרכני התקשורת כמאמינים בכנסייה: מצופה מהם לקבל את עיקרי האמונה ולשאת מעלה את העיניים.
במידה רבה, הסגנון מזכיר את מה שקרה ב־2011, ומי שמכה על חטא "מדוע הימין לא היה יותר פעיל אז", מקבל תזכורת. התקשורת מייצרת הפרדה בין קודש לחול, והמחאה הזאת מובדלת וממותגת כהתערבות אלוהית. ליבי עם שלושת גיבורי המחאה ההיא, שכבר לא שומרים להם מקום ב"מאגרב" של טוני וספה.
תקשורת ההמונים, שתפיסת העצמי שלה היא לעשות דה־מיסטיפיקציה לתופעות חברתיות ופוליטיות, לפרקן לגורמים ולחשוף את הכוח המניע אותן תוך שיקוף רנטגן תקשורתי מחמיר, לוקחת חלק פעיל בגלוריפיקציה של ההפיכה. גלריות התמונות המוגשות ב"הארץ" בתום לילות הזעם האגרסיבי בתל אביב או בבלפור הן דוגמה מאלפת לדרך שבה מכוננים רגעים שייכנסו לקאנון של כתבי הקודש. "לוחם חירות", תיארה אריאנה מלמד את גונן בן יצחק שחסם רכב משטרה ונעצר; ובן כספית מפרסם מראש את "מפת הגשרים" שבה יעמדו פעילים עם דגל ומשתף באדיקות של מתפלל תמונות ממוקדי ההפגנות. גם לוגו אופנתי כבר עיצבו לה; איקונין האגרוף. איך הם לא כורעים תחת נטל הפאתוס?
ואחרי כל זאת, תקשורת מגויסת בממדים אדירים, וזה כל מה שהצלחתם להוציא מהבית? סיימתי לשדר בחצות ואמא התקשרה: "איך תחזרי הביתה? הכל חסום". "אמא, אני כבר עוד מעט בבית. זה רק נשמע לך המונים".
