להבדיל מהפגנת העצמאים במוצ"ש, הפגנת השמאל שלשום מול בית ראש הממשלה היתה הפגנת דגלים שחורים ושאר חברים לדרך, מסוג ההפגנות נגד נתניהו ונגד הדמוקרטיה שבחרה בו, שראינו גם הרבה לפני הקורונה והמשבר הכלכלי. אלא שהפעם, אם להשתמש בביטוי שחוק, נחצה קו אדום. מלבד מסיבת הדבקה סוערת, הותקפו בה העיתונאים יוסי אלי וד"ר אבישי בן־חיים מחדשות 13.
נכון, לשמאל אין זכויות יוצרים על הנוהג הנפסד; זה קרה כבר לאמנון אברמוביץ' גם בהפגנת תמיכה בנתניהו. אבל כעת ברור שגם לא ניתן יותר להסביר את היחס לעיתונאים בהפגנות רק ב"הסתה" מצד נתניהו. המתח הזה מתלווה לתהליך עמוק יותר: הצטמצמות הדרגתית אך בוטחת של חוסר האיזון, וסגירה הדרגתית של פערי הייצוג שאפיינו את התקשורת הישראלית במשך שנים. "ישראל היום" או השינויים שמוביל שמעון אלקבץ בגלי צה"ל הם ביטוי מובהק לכך. אבל זו טעות לראות בכך רק עניין של ימין ושמאל; זה עניין של ייצוג לכלל האוכלוסייה.
במשך שנים נפלו טענותיו של בנימין נתניהו כלפי התקשורת על אוזניים קשובות. חסרי הייצוג - תומכי ימין, אנשי פריפריה, מסורתיים, מזרחים - הבינו בדיוק על מה הוא מדבר. הגשת כתבי האישום נגד נתניהו נעשתה לרגע מכונן בהקשר הזה, עם כניסתו לתמונה של אבישי בן־חיים, שבמידה רבה שבר שתיקה מסוימת. תיאוריית "ישראל השנייה" שלו, שאני מסכימה רק עם חלקה, העניקה מסגרת התבוננות לא רק על היחסים הסוציו־פוליטיים בישראל, אלא גם על תפקיד התקשורת בתוכם.
הנה לפתע יש לנו ייצוג בתקשורת. זה הסיפור. יש מישהו שמבין ומייצג אותנו באופן אותנטי, באהבה ובכבוד. כשכולם מסמנים אותנו כסכנה לדמוקרטיה, הוא מתעקש להציג את התמיכה בנתניהו כעמדה ממלכתית. ד"ר אבישי בן־חיים לא יחידי, אבל הוא הפך לסמל.
בשמורות ההגמוניה של השמאל כבר לא יכולים להתעלם מהכוכב העולה מול העיניים ומכוחו לעצב סדר יום תקשורתי. ככל שנוכחותו האישית ומושגיו התיאורטיים צברו דומיננטיות בשיח הישראלי, כך עלה רף הקטילות והביזוי. הוא הוצג על ידי כמה מדוברי השמאל הרהוטים כשרלטן אקדמי, כ"שופר", ולאחרונה הוא מותקף ברשתות על ידי אינטלקטואלים מזרחים כגורם הרסני שאחראי ל"רוח רעה ההולכת ומשתלטת על ישראל בימים אלה".
קצת כמו נתניהו, הדה־לגיטימציה וההתנשאות כלפיו לא מחלחלים מטה, והאהדה שהוא זוכה לה משגעת אותם. שלשום זה הגיע לאובדן עשתונות; תקיפות מילוליות ופיזיות, וקריאות גזעניות בנוסח "מרוקאי זבל". הוא, דוקטור, סגן אלוף ביחידה קרבית, עיתונאי חשוב ומוערך - בשבילם הוא מסתכם ב"מרוקאי זבל". כמו הציבור שהוא מייצג.
אנשי הדגלים השחורים ותומכיהם מזהים את נסיקתו של בן־חיים כתבוסה של מסגרת הפרשנות שלהם על המציאות. בתקיפתם את בן־חיים, הם העניקו לנו הצצה לאיך שהם ישתמשו בכוח - אם הוא יוחזר להם. וממש כמו בתיאוריה של בן־חיים, שמסביר שבתקיפתם את נתניהו הם תוקפים את תומכיו, אני טוענת שכאשר תוקפים את בן־חיים, הם גם תוקפים אותנו.
