"אני חושבת שנהיה פה קשה מאוד־מאוד־מאוד, מעולם לא היה כל כך קשה פה", אומרת צופית גרנט לשלום אסייג בשיחה זוגית ואינטימית. היא מרגישה יתומה, צופית, מרגישה שאין מנהיגות, היא חסרת אונים, היא בלי תקווה, היא מבוהלת ממש.
גרנט לא מדברת על ימי הקורונה, היא מדברת על חוויה מצטברת של עשור שלם שבו היה קשה כאן כפי שמעולם לא היה. מובן שמדובר באמירה קצת מוזרה, אם לא תקלה מדאיגה בבוחן המציאות, כי אם מציצים ממש לרגע במציאות האובייקטיבית שמחוץ לדמיון הקונספטואלי - מעולם לא היה כאן כל כך לא רע.
בעשור האחרון הצטמצמו הפערים בין העניים לעשירים לפי מדד הג'יני העולמי, שיעורי האבטלה ירדו למינימום, הכלכלה נסקה, ישראל לא מבודדת בעולם, פחות חיילים נהרגים במבצעים ובמלחמות - וכמו ששלום אסייג הזכיר לה בחוכמה - אנחנו לא מפחדים לעבור במקומות הומים או לעלות על אוטובוסים.
צופית מן הסתם התכוונה לקושי אחר, והיא אכן מפרטת אותו: היעדר מנהיגות. אלא שגם התחושה הזאת קצת מוזרה, או לכל הפחות סובייקטיבית: רוב אזרחי ישראל בחרו במנהיג מסוים פעם אחר פעם, ולהוציא את המילייה הברנז'אי שמתחיל ברוטשילד ונגמר בדוכן האוכל־רחוב הטרנדי הנוכחי בשוק הכרמל, גם העולם מסכים עם התחושה של רוב אזרחי ישראל, שדווקא יש מנהיג בישראל.
חוסר האונים מול היעדר המנהיגות שמציק כל כך לצופית גרנט, נעוץ בעובדה שהיא עצמה לא בחרה במנהיגות הזאת, ואם היא לא בחרה בה - אז המנהיגות אינה נחשבת. מדובר בתפיסת עולם נרקיסיסטית, ילדותית, מפונקת ובעיקר מנותקת. התודעה הכוזבת של צופית גרנט היא מדגם מייצג של תופעה רחבה יותר - בועה סגורה שמהדהדת את עצמה, עד שהיא משוכנעת שלא קיים דבר מחוץ לה.
לבועה הזאת יש נסיבות מקילות: היא לא פוגשת את מי שלא דומה לה, היא לא שומעת את מי שלא דומה לה, היא לא מכירה את מי שלא דומה לה - למעט הייצוג הקריקטוריסטי והסמי־גזעני שהבועה מאפשרת. כמו פעוט, כך גם הבועה השתכנעה שהיא מרכז היקום. גרנט בעצם מבטאת קינה של שכבה חברתית שלמה על כך שלא היא מחליטה ולא היא קובעת (המשלב הילדותי במשפט האחרון הוא בבחינת צורה תואמת תוכן).
האופוזיציה של גרנט וסביבתה החברתית היא לא רק מפונקת, אלא גם מפנקת - קולה של הבועה שולט באקדמיה, בבתי המשפט, בתרבות, בתקשורת, בכל מקום. אבל צופית וחבריה רוצים יותר, רוצים הכל, ולא מצליחים לחיות בשלום עם העובדה שבלפור נותר המעוז היחיד שלא נכבש על ידיהם, שיתרונם המעמדי לא מתורגם ליתרון בקלפי.
ואני נזכרת בתחושת האופוזיציה ארוכת השנים שההורים שלי חוו במשך עשורים רבים. קולם לא נשמע בשום מרחב ציבורי, הם היו נוכחים־נפקדים, שקופים לחלוטין, ובכל זאת היו בהם המתינות והסבלנות לקבל את הכרעת הרוב בקלפי. אולי זה משום שהיתה בהם יכולת שאין בגרנט ובדומיה - הכרה בקיומו של הזולת החברתי.
