המחאות בישראל הולכות ומתרבות בימים אלה, אך חלקן חולפות מתחת לרדאר התקשורתי. אחת מהן היא זו של תושבי הכפר הדרוזי בית ג'אן, שמחו על הוצאת צווי הריסה על ידי רשויות התכנון למבנים חקלאיים שבנו בעלי הקרקעות כמחסנים חקלאיים. עולה השאלה, האם המחאה הנוכחית מתווספת לרצף אירועים מהשנים האחרונות, כמו חוק הלאום או חוק קמיניץ, המערערים את האמון ההדדי בין הדרוזים למדינה?
מחאתם של תושבי הכפר לא החלה השבוע, אלא ב־1997, כשאנשי המינהל ורשות הטבע והגנים ורשויות התכנון והבנייה מנעו מהם לעבד חלק מהאדמות החקלאיות ולבנות עליהן מבנים חקלאיים. אז הסתיים העימות בעשרות פצועים ובצעדי מחאה קשים של הדרוזים, ובעקבות כך הגיעו לסיכום עם המדינה שיוכלו להמשיך לעבד את אדמותיהם. ב־2017 בנו חלק מהחקלאים מחסנים חקלאיים באדמותיהם; אדמות שהם ירשו ממשפחותיהם ומעבדים זה דורות, אולם המדינה החליטה לנקוט צעדים נגד הבנייה הבלתי חוקית.
זה החל בחלוקת צווי הריסה על ידי פקחי רשות הטבע, מה שהתסיס את תושבי הכפר וגרם לעימות קשה. המשטרה, באופן מפתיע, לא בדיוק התערבה הפעם, ולא השתמשה בכוח גם כשהמפגינים הפכו רכב והוציאו את זעמם, אלא חצצה בין ההמון הזועם לבין הפקחים.
לא ברור למה ומדוע דווקא עכשיו, בזמן שהמדינה, כמו כל העולם, טרודה ועסוקה במאבק במגיפת הקורונה, החליט מי שהחליט שדחוף לחלק צווי הריסה בבית ג'אן (וגם לבצע הריסת אולם אירועים בעיר טירה). האירועים התרחשו הרחק מהדרמות התקשורתיות סביב מחאת העצמאים וההפגנות מול בית ראש הממשלה. למי יש ראש למחאה של מי שנלחמים על הבית?
נכון, יש בעיה בחברה הערבית, הכוללת בתוכה את העדה הדרוזית, והיא בעיית הבנייה הבלתי־חוקית, שלא נולדה לפני שנה וגם לא לפני עשור. היא נולדה עם הקמת המדינה, שממשלותיה, בחוסר הטיפול הכרוני שלהן בתכנון ובבנייה, הביאו לסף אנרכיה. חלק ממי שבונים ללא היתר עושים זאת מחוסר ברירה, וחלק עושים זאת כפועל יוצא של חוסר משילות, חוסר תכנון וחוסר מתן תשובות ומענה לאזרחים.
בכל מקרה, שני המצבים - עימותים אלימים והיעדר פתרון - אסור שיימשכו. מדינה אמורה להיטיב עם אזרחיה, בראש ובראשונה במתן אפשרות נאותה, סבירה, לקורת גג, ולאפשר לאזרחים לתכנן ולבנות לפי צורכיהם. חוק קמיניץ, שנועד בעיקר לאכוף איסור בנייה ללא היתר באופן סלקטיבי, הוא רע מיסודו. מה שנחוץ הוא פתרון אחד וכולל, ולא כיבוי שריפות, כי בעיית הבנייה הבלתי־חוקית מעיקה על כל היישובים הערביים. כשגם בעיר הערבית הגדולה ביותר, נצרת, יש אלפי מבנים ללא היתר, סימן שמדובר בבעיית עומק, ולא בנטייה מגזרית לאי־כיבוד החוק.
