ביום שבו העיתונאי ירון אברהם חשף את ההצלחה של איכוני השב"כ במניעת התפשטות הקורונה ואת העובדה כי קרוב ל־70% מהחולים השבוע אותרו בזכות הטכנולוגיה, העלה רזי ברקאי לשידור מרואיינת שסיפרה שקיבלה פעמיים הודעות איכון שגויות מהשב"כ, שחשבה שהדבר אולי קשור לעובדה שלא הצביעה לנתניהו. הסמיכות שבין הוכחת הצלת החיים שגלומה באיכונים ובין מסע הדה־לגיטימציה התקשורתי, הפוליטי והמשפטי לכך, מאפיין היטב את ימי הקורונה.
בתוך יומיים מרגע שבו החל השימוש באיכון הסלולרי ב־15 במארס, כבר הוגשה עתירה לבג"ץ. ב־19 במארס הוציא בג"ץ צו ביניים שהתנה את המשך המהלך בהקמת ועדות כנסת קבועות שתפקחנה על כך. ובזמן שפרופ' סדצקי הסבירה כי "כל עוד המגיפה תימשך נצטרך את האמצעים הטכנולוגיים [הללו]", מחול "קץ הדמוקרטיה" כבר החל מקבל דגשים כוריאוגרפיים מבג"ץ והנשיאה חיות הסבירה: "אבל יש איזונים שצריך לעשות. גברתי מדברת על פוזיציית בריאות, ולמשפטנים יש עוד שיקולים שהם צריכים לשקול". והעותרים שבירכו על ההחלטה כבר התוו את המסגרת לחודשים הבאים: "אנחנו בתקופה קשה לבריאות הציבור וגם למשטר הדמוקרטי".
אבל אם לא היה די בכך, גם לאחר שהקימו את ועדות הכנסת והחל הפיקוח המיוחל, בתוך זמן קצר הודיע בג"ץ כי לא ניתן לקיים את המעקב. והפעם? כי המהלך לא מעוגן בחקיקה ראשית. מסוף חודש אפריל ועד תחילת חודש יוני התנהלה מסכת חדשה שבה, בצילן של התרעות בג"ץ על "מדרון חלקלק", מתקיימים דיונים פוליטיים ואחרים בגנות המהלך. מובילים את ההתנגדות ביטויי "האח הגדול" בתקשורת; אחריהם פוליטיקאים מכחול לבן; במרצ מסבירים כי מדינת ישראל מפעילה את שירותי הביטחון "נגד" אזרחיה, וח"כ אלי אבידר טוען שבמקום למנוע טרור, השב"כ מונע מחאה. וברוח זו החל גם ראש השב"כ להשמיע קולות של חוסר נוחות מהמשך ביצוע המעקב. ב־10 ביוני פג תוקפן של התקנות ללא חקיקה חדשה. ובני גנץ ממהר להתגאות ולספר בפייסבוק, כי בזכות חברותו בממשלה איכוני השב"כ הופסקו.
חשוב לזכור: מספר החולים הכללי באותם ימים היה כ־2500, וכ־100 חולים חדשים נוספו מדי יום. חודש לאחר מכן, ועד להחזרת האיכונים, היו כ־8,500 חולים וכ־750 חולים מדי יום. גם בסוף יוני, כשמתברר שאין דרך טובה יותר לעצור את גל התחלואה החדש, וכשסוף־סוף מובא החוק לקריאה ראשונה - עדיין מרחף החשש שמא בג"ץ יפסול את החוק. עוד שבוע ימים עובר עד שהחוק מתקבל לאחר כל הקריאות. וכמובן, כשהאיכון חוזר, חוזרות ביתר שאת שוב ההפחדות מפני קץ הדמוקרטיה והפעם יש אפילו מי שמסבירים לציבור, בפריים־טיים, איך להתחמק מן המעקב.
גלגולו של האיכון הסלולרי מגלם את סיפורו של משבר הקורונה בישראל בקליפת אגוז. סיפור של חוסר אחריות, על גבול ההפקרות, של גורמים פוליטיים, תקשורתיים ומשפטיים שנהנים מגישה חופשית למיקרופונים, ולא רק שהם טועים ומטעים - הם גם לעולם לא נושאים באחריות למעשיהם.
