רבות כבר נכתב על מחאת הפסלים האמריקנית - שם נופצו, הוכו ורוססו פסלי אבות האומה שחטאו בשלל פשעי דורם. וזו כבר זלגה לאירופה ומצאה את ביטויה בהפלת פסליהם של מייצגי הקולוניאליזם, החל מליאופולד השני מלך בלגיה הרצחני ועד קריאות להסרת פסלי מנהיגים "בלתי תקניים" כמו אלו של ווינסטון צ'רצ'יל, משלל כיכרות בריטניה בטענה כי אחז בדעות גזעניות. ולא שיש להתכחש לכל אלו.
ברצוננו להציע כי האלימות כנגד שלל פסלים אלו ראויה לדיון לא רק בהקשר של חקר הזיכרון הקולקטיבי, קרי, בחינתה תוך העיסוק בשאלה: מי ראוי ומי אינו ראוי להיזכר ולהיות מונצח; שאלה חשובה ביותר - קל וחומר כאשר פסל הרואי מגלם דמות כמושא להערצה ולא כנתונה לביקורת. אך למה שלא ננתח את התופעה המרתקת הזו, את מעשה הסתערות ההמונים על עצמים דוממים המייצגים את העבר, גם בהקשר נוסף: פסיכולוגי־פוליטי? היינו, על פי תפיסות של "לא מודע קולקטיבי" בהווה; של התנהגות המונים בלתי נשלטת; מתוך דחפים של אלימות סמויה המבקשת להתפרץ?
ובכלל - ראוי גם שנשאל: היכן פרשנויות ותובנות שכאלו מתחבאות כיום? הרי לא חסרים מומחים שכבר ידעו בעבר לנתח "התנהלויות המון" מעין אלו ולכנותן "פופוליזם" או "ונדליזם" כל עוד הן התנהלו בצד השמרני של המפה הפוליטית. אך הפעם, איכשהו, במדיה האמריקנית או האירופית, פרשנויות אלו נעדרות כליל. מנתצי הפסלים לא כונו "אלימים" ולא "המון", אלא אנשים השומרים על המוסר החברתי ומייצרים בו את ההתאמות הנדרשות לזמננו.
לטענתנו, התנהגויות מכי הפסלים מבטאות תשוקה סמויה להכות לא את הפסלים עצמם אלא את מי שירשו את מקומם. כלומר: רצון להכות את המנהיגים הקונסרבטיבים המכהנים כיום בגלריה העולמית, את השמרנות החדשה, את הימין החדש, ובעיקר - את דונלד טראמפ. טראמפ הוא הדמות שמנפצי הפסלים היו "מתים" לראות זוכה לכל חבטה שלה זכה כל פסל שבו היכו באמצעות כל אלת בייסבול שבה החזיקו. וכמוהו מנהיגי ימין אחרים שאותם מנתצים לא סובלים (בוריס ג'ונסון, בנימין נתניהו) שעלו לשלטון בעיקר משום שקדמו להם אנשי "שמאל חדש" (אובאמה) או כאלה שקידמו רעיונות קוסמופוליטיים (בלייר, בראון, ובמידה מסוימת גם תרזה מיי), והותירו תחושה ציבורית שנפשם מנותקת ומסוכנת לאידיאה הלאומית שלשמה "אבות האומה" - שאכן לא ידעו פוליטיקלי קורקט מהו - לחמו והקריבו.
דונלד טראמפ זיהה כי הכאת הפסלים אינה אלא אלימות שמכוונת נגדו ונגד מה שהוא מייצג. לכן בחר באופן גאוני ממש - מצידו - לנאום בהר ראשמור כשמאחוריו אבות האומה האמריקנית, ולהגדיר שם את הנעשה ברחובות ארה"ב כניסיון ל"ביטול תרבות" שנעשה על ידי מכי פסלים שאותם כינה "מנפצי סמלים". בכך הפך גם את עצמו לאחד מסמלי האומה האמריקנית; מי שעל השמרנים לצאת להגנתו בבחירות הקרובות.
פרופ' אודי לבל הוא מרצה וחוקר בביה"ס לתקשורת ומרכז בס"א, אונ' בר־אילן; ד"ר דנה מסד מלמדת בביה"ס לתקשורת באונ' בר־אילן ובמחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה
