בעת מגיפה - לא נלחמים בממשלת חירום

יעקב שטרנברג, מהפעילים המרכזיים בגוש אמונים במאבקים על א"י, הוא רב, בוגר "מרכז הרב" וממייסדי האיחוד הלאומי, מפלגתו של סמוטריץ'. אי אפשר לחשוד בו בחוסר נאמנות לערכי הציונות הדתית. בסוף השבוע הוא יצא בחריפות נגד סמוטריץ': "כוונתו של סמוטריץ' למרר את חיי רה"מ והליכוד. להבא, גם אם יביא 'הצעת חוק להבאת המשיח' - יש לראות בכך עוד ניסיון לטרלל ולחרחר ריב ומדון בתוך הקואליציה". 

סמוטריץ', בחור פיקח, לא התכוון באמת להעביר חוק אלא "למרר את חיי נתניהו והקואליציה". אילו היה מתכוון ברצינות, הוא מכיר את הטכניקה. לא רצים לבד אלא עם ח"כים, שרובם מהקואליציה. ככה זה נעשה בכל שלבי העברת החוק לקיזוז המשכורות למחבלים מכספי הרש"פ. בעבודה משותפת של יו"ר ועדת חו"ב דאז אבי דיכטר מהקואליציה ואלעזר שטרן מהאופוזיציה, שידע לא לקפוץ בראש, למרות שהיה מיוזמי החוק. סמוטריץ' זיהם את החקיקה מתחילתה, ועכשיו מיילל כל הדרך למיקרופונים.

סמוטריץ' ובנט נמצאים בעצם על אותו המגרש שבו הצטופפו במוצ"ש מפגיני השמאל בת"א; גם ברוח ההתנגחות המתמדת שלהם וגם בקבלת סיקור אוהד ובלתי מוגבל בתקשורת (המזוהה עם השמאל).

הציונות הדתית אינה בהכרח עם בנט־שקד וגם לא עם סמוטריץ' החרד"לי. רוב מצביעי הציונות הדתית נדדו למפלגות אחרות, כמו הליכוד, שבה יש יותר ח"כים דתיים מ"ימינה". חלקם הגיעו גם לש"ס ול"אגודה". לכן ימינה הגיעה ל־6 מנדטים. דמויות סולידיות הוחלפו בדמויות קפיציות ושאפתניות. וכגודל השאפתנות והמוחצנות כך גודל הפילוגים והבריחה החוצה למפלגות אחרות. 

"קבינט צללים" לקורונה שהקים בנט עם אישים מהשמאל, והניצול הבלתי פוסק של כלי תקשורת העוינים את הימין כדי לתקוף את הממשלה והעומד בראשה, אינם בדנ"א של הציונות הדתית הקלאסית. היא רגילה לפני הכל להיכנס מתחת לאלונקה ולא לרקוד עליה. 

ראשיה בעבר היו כאלה. זבולון אורלב בעל עיטור המופת שירת באופוזיציה, אבל הוביל יחד עם חברים מהקואליציה הקמת שלוש ועדות ממלכתיות ומהפכניות: להקמת מכוני ההתפלה למים, לשיפור תנאי ניצולי שואה ולהגדלת פיצויים למגורשי גוש קטיף. ח"כ לשעבר אורי אריאל, הקיבוצניק, באופוזיציה, הוביל מהלכים פרלמנטריים משמעותיים והיה מקובל על הכל.

מה שהביא את נתניהו להשאירו בממשלה גם כשלא היה מאחוריו כוח פרלמנטרי (אחרי שתלמידו בצלאל סמוטריץ' הדיחו). 

הציונות הדתית חייבת להפסיק את המאבק של ראשי ימינה בממשלת החירום. הציונות הדתית, שתמיד גילתה אחריות ממלכתית, צריכה לאותת לח"כים בימינה: לא עת ויכוח ומדון היא, אלא שעת חירום!

את השאיפות האישיות יש להשאיר כעת בחוץ. צטטו להם את לקח פרשת קורח שניצל את המשבר בעם שיצא ממצרים בדרכו הארוכה לארץ המובטחת - כדי לכבוש את המנהיגות. המונים מתו אז במחלוקת הזו - במגיפה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו