בשבוע שעבר חשף השב"כ כי אזרחית ערבייה ישראלית, הנשואה לאזרח לבנוני המקורב לאנשי חיזבאללה ומתגוררת שם, ניסתה לגייס אזרחים ערבים מישראל לשורות חיזבאללה. מקרה דומה נחשף גם לפני חודשים ספורים: תושב טייבה שנפגש עם גורמים איראניים באירופה, קיבל כסף ומכשירי ריגול, ונעצר עם שובו ארצה. אלה הן תזכורות לרצונה של מדינת האייתוללות לבחוש כאן, בישראל, באמצעות חיזבאללה, שאנשיו מנסים להעביר מסרים ולגייס אזרחים ערבים לשורותיהם.
על פניו, אפשר היה לחשוב שגורמים אלה מטילים חכה במים הנכונים. לכאורה, מקרב ערביי ישראל אפשר יהיה למצוא רבים שיזדהו עם הקו האנטי־ישראלי, האנטי־ציוני והאנטי־אמריקני שמובילים איראן וחיזבאללה. עם מעט לחץ כזה או אחר, אפשר להפוך את הסנטימנט לפעולה שתפגע באינטרס הישראלי או האמריקני, ולהבטיח למגויס אהדה והוקרה בעולם הערבי.
זו אינה תופעה חדשה, אך הרשתות החברתיות, שאינן מבחינות בגבולות גיאוגרפיים, מקלות על ניסיונות הגיוס. בפייסבוק, למשל, אפשר לזהות ולאתר צעירים וצעירות דעתנים העומדים בקשר ברמה כזו או אחרת עם פעילים מהעולם הערבי, בפרט כאלה הקשורים לארגונים אנטי־ישראליים או תנועות חרם על ישראל. מפגשים ראשונים יכולים להתקיים בחו"ל, למשל במסגרת כנסים או אירועים סביב הסוגיה הפלשתינית.
אך בפועל - ומבלי לזלזל בחומרת הסיכון - הפוטנציאל זעום. בחיזבאללה אולי משוכנעים שהציבור הערבי, כמיעוט שחי ומעורה בחיי המדינה, יכול לספק גישה למידע ביטחוני רגיש, אבל בפועל, כידוע, אזרחי ישראל הערבים אינם מעורבים בהמוניהם בממסד הביטחוני.
גם הזדהותם של אזרחי ישראל הערבים עם איראן וחיזבאללה היא מוגבלת ביותר. אין ספק שקיימת הזדהות עם העמים הערביים, אבל לא בהכרח עם ממשלותיהם או ארגוניהם. נכון, בעבר נשמעו בציבור הערבי גילויי אהדה לחיזבאללה, אבל אלה לא היו דומיננטיים, ובינתיים המצב השתנה, אם לא התהפך. הסיוע שהעניקו איראן וחיזבאללה לפשעי משטר אסד, חולל קרע בציבור הערבי וגם בקרב המפלגות הערביות. אנשי האסלאם הפוליטי מבקרים בחריפות את מעורבות איראן וחיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה, וכך גם חלק גדול מתומכי בל"ד וחד"ש.
והחשוב מכל: עד כה נחשפו כל ניסיונות הגיוס על ידי השב"כ, וטוב שכך. אזרחי ישראל הערבים צריכים וחייבים להיות רחוקים מכל פעילות שיכולה לפגוע בביטחונה של מדינת ישראל. הבשורה המעודדת - מנקודת מבטו של כל שוחר החיים המשותפים והשילוב במוסדות המדינה - היא שבניגוד לדימוי, המקרים הבודדים שנתפסים אינם מעידים על הכלל, שברובו המכריע מתנגד לתופעה; לא מתוך פחד להיתפס, אלא מתוך הבנה עמוקה שמדובר בפעולה פסולה ומסוכנת.