בד בבד עם הופעתו של גל התחלואה השני, נראה שחוזר גם גל דיבורי המחדל. הדפוס הזה מלווה תמיד בהתפרצות רבת משתתפים; אינספור מומחים, אנשי תקשורת ושלל פוליטיקאים שעסוקים בהצפת מידע לא מדויק, מהול בסתירות, אך לא בוחל בסגנונו הנחרץ. כך מתוחזקת דיס־אינפורמציה כללית, טורדנית, שהיא עצמה בבחינת מחדל.
במשך שבועות הטיפו בגל הקודם שיש להגדיל את מספר הבדיקות באופן משמעותי. האזרח התמים כבר שוכנע שעתידו תלוי כולו בהן, ובוודאי גם במטוש המצוי. וכשההישג הושג, כותב כעת סבר פלוצקר על חוסר ההיגיון שבהישענות על מספר רב של בדיקות: "שכן אם ביום בהיר אחד היתה כל אוכלוסיית ישראל נבדקת לקורונה, מספר הנשאים המדווחים היה מזנק פי עשרה ולפחות עוד מיליון אנשים היו צריכים להיכנס לבידוד". כלומר, כמות הבדיקות חושפת מאליה גם את התחלואה הגבוהה, ואולי כדאי להימנע מן המידע.
באופן דומה, יש מי שקוראים לממשלה להעביר את ניהול המשבר לידי הצבא. פיקוד העורף מהלך קסם גם על אנטי־מיליטריסטים מושבעים, במיוחד כשעצם הקריאה מסייע לתדלק את המחלוקת הפוליטית. אותם גורמים לא נבוכים להכריז במקביל גם על התנגדותם לאיכוני השב"כ, רק משום שהם נעשים במסגרת ביטחונית, וכל זאת חרף העובדה שכמעט בכל המדינות המתמודדות בהצלחה יחסית עם הנגיף, קיימת מערכת ניטור דומה, מדינתית או מסחרית. קשה גם לשכוח את האגדות על אי־ההדבקה של ילדים צעירים, שהובילו את הדרישה לפתוח את בתי הספר בהרכב מלא וצפוף, ולהתלונן במהרה כשהגל השני התחיל דווקא שם.
אכן, העלייה הדרסטית בתחלואה מדאיגה. אך בדיקה יסודית של הנתונים חושפת מציאות בינלאומית שבה ישראל נמצאת, כרגע, במקום טוב. ישראל מדורגת במקום השני בשיעור התמותה הנמוך מתוך החולים. מספר הנפטרים עומד על כ־30 למיליון איש, כשרוב מדינות ה־OECD נמצאות בטווח של בין 300 ל־600. מספר הבדיקות הוא יותר מ־100 אלף למיליון איש, ומדי יום נעשות קרוב ל־25 אלף בדיקות חדשות. אחרי ישראל בדירוג, נמצאות בין היתר: בלגיה, איטליה, אסטוניה, גרמניה, שבדיה ודרום קוריאה. מחמאות מזכ"ל ה־OECD מהשבוע האחרון מסכמות את נתוני המצב הבריאותי.
הגל השני הקדים להגיע, והממשלה לא חזתה את ההתפרצות המהירה. הציבור כבר נמצא בעיצומו של משבר כלכלי קשה, שטרם ניתן לו מענה, וכעת עליו לחשוש שוב מתחלואה ומערעור היכולת להתאושש.
ואולם, דווקא בשעה זו, גם התקשורת ושאר המומחים מוזמנים להפיק לקחים מן הגל הקודם. ובעיקר, להימנע מהצפה של בדיות ולהשתחרר מקונספציית המחדל. יותר מתמיד, בצד מדיניות ממשלתית סדורה ונחושה שיש להוציא במהרה אל הפועל, הציבור זקוק לשיח אחראי. משום שרטוריקת המחדל, המתבססת על תפיסה של נורמליות שחמקה ברשלנות מבין ידינו, היא שגויה במציאות של אי־ודאות ומגיפה. צריך להפנים שמה שהיה לא יהיה, ולייצר תרחישים ריאליים נוכח מציאות חדשה, ולקראת נורמליות חדשה.
X
