הקורונה היא אכן מגיפה שמתעתעת בעולם כולו. רב בה הנסתר על הגלוי, הסמוי על הידוע. בכך נפתח פתח למומחים מטעם עצמם, לבעלי אינטרסים כלכליים ולפוליטיקאים מתוסכלים לפצוח בריקודי עם על רצפת הקורונה. המגיפה הפכה לכלי משחק פוליטי בידי האוחזים בחלילי קרן, וזו בעיקר הסיבה לכך שהציבור לא מציית להוראות בסיסיות שיכולות למנוע הידבקויות. החלילן מהמלין הוביל שיירה אל הנהר, והמחללים היום מובילים את האזרחים אל שפת הים.
מאחר שמדובר בפוליטיקה מזוקקת, הצביעות חוגגת. בתחילת ההתפרצות הסבירו לנו פרשנים שהמגיפה היא המצאה של נתניהו לצרכים פוליטיים על מנת לפרק את כחול לבן. מייד לאחריהם התייצבו מומחי רפואה וטענו בלהט הזוי שהקורונה היא שפעת זניחה. מומחית אפידמיולוגית מנסה לשכנע שאין בכלל גל שני מכיוון שלא היה גל ראשון. משה בר סימן טוב הוצג כאויב העם וכמי שזורע פאניקה להמונים. ראשי קבוצות חרדיות העלו טיעונים מופרכים כאילו בדיקות וסגרים נועדו למנוע תפילה ולבטל לימוד תורה. בעלי עסקים הפגינו למען פתיחת חנויות, מסעדות ואולמות, שאם לא כן - מדובר בגזר דין מוות. אייקוני תרבות שכנעו שאין משמעות לחיים מבלי מופעי תרבות, ואיך אפשר לקיים איכות חיים אמיתית מבלי מכוני כושר, ברים ומסיבות סוף שנת לימודים?! הממשלה, מתוך רצון למצוא איזון ראוי בין האחריות לבריאות לבין טובת המשק, הקלה במגבלות. התוצאה: קצב ההדבקות מדאיג. אלה שהטיפו לפתיחת המשק פצחו במסע מתוזמן של מתקפת נגד, בניגוד לכל מה שטענו בגל הראשון. לפתע פתאום פתיחת המשק היא ביטוי לחוסר אחריות. אחד הדוברים הקים קבינט חליפי למאבק בקורונה, בשלב הבא יוקם פיקוד עורף חלופי. אחרים יודעים להסביר שאין אכיפה, כאילו ניתן להעמיד שוטר או פקח בכל רחוב על מנת לאכוף חבישת מסיכות, ולהרתיע צעירים חסרי מנוח באמצעות קנסות.
הגדיל לעשות עיתון אחד, שבכותרתו השווה את הגל השני למחדל יום כיפור. השוואה הזויה, של מי ששכח מה היה במלחמה ההיא. כותרת שכולה ביטוי לפוליטיקה קטנה, כמו גם ההתבטאויות האובססיביות של בוגי יעלון, שנותר לבד לאחר שחברי רשימתו נעו לכיוון נתניהו. התבטאויות שמקורן באפקט פוסט־טראומטי קשה ומכביד, לאור תוצאות הבחירות והקמת הממשלה. כל הקלפים המנצחים, לכאורה, היו בידיים שלהם: המשטרה, הפרקליטות, התקשורת, הסקרים, מבקר המדינה, המלצות לכתבי אישום, שלושה גנרלים ובן עדות המזרח בראשות מפלגת העבודה. בסופו של דבר מגדל הקלפים קרס, ההפסד בבחירות היה צורב, וגנץ ואשכנזי, התקווה הגדולה, הלכו עם נתניהו שנוא נפשם.
מי שמנסה שוב ושוב להפוך את הקורונה לכלי משחק פוליטי, יגלה עד כמה נזקיו לבריאות האזרחים גדולים. הנגיף לא מבדיל בין שמאל לימין, בין חרדים לחילוניים ובין יהודים לערבים. יש רגעים בחיי אומה שבה כולם צריכים לגלות אחריות, ולא לנצל משבר מסוכן לצרכים פוליטיים קטנוניים. במצב החירום הקיים, חובה לגלות אורך רוח ואחדות. הביקורת יכולה להמתין עד יעבור זעם. פוליטיקה בעיצומה של מערכה קשה היא קטנונית ועלובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו