יהודי ארצות הברית וישראל מתרחקים

שני הקיבוצים החשובים ביותר של העם היהודי - הקהילה היהודית האמריקנית ואזרחי ישראל - נסחפים בכיוונים מנוגדים. בימים שתשומת הלב, פה ושם, מופנית לשורה ארוכה של עניינים דחופים ודרמטיים יותר, מתמסד לו לאיטו תהליך מדאיג, המעצב מתכונת שלילית והרת גורל ביניהם. האיום החמור על בריאות הציבור ימצא מענה בקרוב, השבר הכלכלי יחלוף, אחרי שיגרום גם נזק חברתי ניכר, שאלת הריבונות והשלכותיה גם הן רק חלק משורת משברים, הישגים ונסיגות, המלווים אותנו בעשורים האחרונים. לעומתם, המתח בין הזרם המרכזי של היהודים בארצות הברית ובישראל כנראה רק ילך ויעמיק בעתיד הנראה לעין. מדובר בשני תהליכים בלתי נמנעים, אחד חיובי מבחינה ציונית וקשה לעיכול במיוחד באמריקה, והשני מתבקש מן ההוויה השונה בקוטביות בין היהודים כאן ושם.

הצלחתה הדמוגרפית המסחררת של הציונות עיצבה את התהליך הראשון, שבו עברה הבכורה מאז מלחמת העולם השנייה מיהודי ארצות הברית לישראל. ערב הקמת המדינה חיו בישראל שישה אחוזים מיהודי העולם, וכיום קרוב למחציתם. בשנות ה־80 מנו היהודים בישראל כמחצית ממספרם בארצות הברית. היום יש כאן מיליון יהודים יותר מאשר שם. ההבדל העצום בשיעורי ההתבוללות ובמספר הילדים למשפחה עושה את התהליך של אובדן הבכורה האמריקנית והתמסדות ישראל כמרכז הכובד המכריע של העם היהודי לבלתי הפיך גם מבחינה דמוגרפית. ישראל היתה כזו שנים ארוכות בשל המעמד הריבוני במולדת, ולאחרונה מקיפה התופעה גם את היצירה התרבותית. המדינה השתחררה לחלוטין מתלותה בעשורים הראשונים לקיומה בנדבנותם של יהודי ארצות הברית, ומשקלם בגיוס התמיכה האסטרטגית בישראל נמצא בנסיגה מתמשכת.

התהליך השני נוגע, כאמור, לניסיון החיים השונה בקוטביות בין שני הריכוזים הגדולים של העם היהודי: בין אלה החיים במולדתם, בסביבה אלימה, בלתי יציבה ומאיימת, לבין מיעוט משגשג, במעמד חברתי וכלכלי שיכול  להרשות לעצמו לאמץ השקפת עולם אופטימית ונינוחה יותר על ההתנהגות האנושית בארצם ובעולם. ניסיון החיים ואכזבותיהם עשו את הזרם המרכזי בישראל חשדן יותר, נוטה יותר להבטיח לעצמו שולי ביטחון ונכון יותר להשתמש בכוח להגנתו העצמית, גם אם הדבר אינו מצטלם טוב. בהכירו את המניפולטיביות של אויביו ואת התחסדות חלק גדול מאלה המציגים עצמם כידידיו, למד לסמוך על כוחו ועל שיקול דעתו והבין שענישה וגינוי של אלה החפצים "להציל את ישראל למרות רצונה", קשה פחות מעלותה הבלתי נסבלת של קבלת עצותיהם התמוהות. אמונו של הציבור היהודי באגף שהטיף לגישה פייסנית הנראית טוב, הצטמצם והלך מימי אופוריית השלום של ראשית שנות ה־90, וקרס מאז "האינתיפאדה השנייה" לפני קרוב ל־20 שנה. שרידיו המדולדלים נדחקו לשולי המפה הפוליטית.

יהודי ארצות הברית נעים בכיוון ההפוך. מלכתחילה חברו לאגף הליברלי, במהלך מאבקם לשיווי זכויות המיעוטים. הזרם המרכזי, למעט האורתודוקסים, נותר שם גם לאחר שהקהילה התבססה בקרב האליטות. בתהליך הקיטוב העובר על החברה האמריקנית בעשורים האחרונים התבצרו גם השמרנים וגם הליברלים בגרסאות מובהקות והולכות של השקפת עולמם. "מלחמת האזרחים הקרה" המתנהלת בין שני האגפים בעת נשיאותו של טראמפ, הוליכה גם את הדמוקרטים, במקביל למה שקרה לרפובליקנים מאז "מסיבת התה", להקצין את עמדותיהם ה"פרוגרסיביות", הדומות מאוד לעמדותיהן של האליטות האירופיות. עמדות "פרוגרסיביות" אלה מתקשרות לביקורת עמוקה ונחרצת, גם על מה שרוב הציבור בישראל וכל ממשלה שתזכה לאמונו (לא רק מה שמתואר כ"ממשלת הימין הקיצוני של נתניהו") רואה כדרוש לביטחון ישראל. 

המתח המבני בין שתי השקפות העולם, תפיסות המציאות והגדרת גבולות הלגיטימיות בין הזרם המרכזי של הקיבוצים היהודיים, משני עברי האוקיינוס, ראוי לתשומת לב, במיוחד לקראת האפשרות שהדמוקרטים ישובו לבית הלבן וביידן ינסה ללחוץ על ישראל ולבודד אותה בהמשך למדיניותו ממשל אובאמה.