בגיל 23 יצאתי מהארון. בגיל 55 הוחזרתי לשם בכוח. עשרות שנות מאבק על זכויות הקהילה הגאה לא הכינו אותי לכך שדווקא ברגעי הניצחון, כאשר אני חיה בזוגיות גלויה ומגדלת ילד פרי אהבתנו, שדווקא אז יבואו גנבי גבול לא רצויים ממדינות עולם שלישי ויכפו עלינו לחיות במרחב שכל כולו טרור מגדרי, אלימות מינית, מיזוגיניה והומופוביה. אבל כך קרה. אני, האישה והלסבית הגאה, חיה היום בסביבה שבה נשים מוכות כדבר שבשגרה, ילדים מוצאים מהבית עקב אלימות, גברים שותים לשוכרה ומשוטטים מסוממים ברחובות, המבטים של הגברים חורכים, והקללה הנפוצה ביותר שמוטחת בי ובחבריי היא הצמד "שרמוטה" ו"יא הומו".
האריתראים רודפים את אחיהם ההומוסקסואלים. זה ידוע וכבר נכתבו על כך מאמרים ואפילו באגודה לזכויות הלהט"בים התנדבו לבוא לעזרתם של הומואים וטרנסיות שנזרקו מתוך הקהילה שלהם וחייהם הועמדו בסכנה. אבל אף אחד לא כותב מאמרים ולא מדבר על ההומופוביה הגסה והאלימה כלפי הישראלים שחיים בשכונות הצפופות, הספוגות כל כך הרבה איבה. אפשר אפילו לומר שמדובר בטאבו, הס מלהזכיר, שהרי הקהילה הלהט"בית כגוף פוליטי לקחה חלק בשקר הגדול, השתתפה בהפגנות נגד הגירוש וקראה להשאיר בישראל את אותם גברים אלימים (זוכרים שתוכנית ההרחקה למדינה שלישית התייחסה רק לגברים רווקים שהגישו בקשת מקלט ונדחו?) שמתנכלים לחבריה ברחובות דרום תל אביב, ולאחרונה גם מצפון לקו רוטשילד.
האם הופתעתי לשמוע על מקרה של פגיעה מינית קשה בגבר באזור רוטשילד? ממש לא. רק שבוע לפני כן, בערב של עצרת הגאווה, בזמן שבכיכר זהרו צבעי הקשת ואנשים התכרבלו על הדשא ומעל הבמה נישאו נאומים על זכויות, היינו עדים להשתלחות הומופובית חסרת מעצורים מצד בריון אריתראי, ששפך עלינו קיתונות של "יא קוקסינל", "שרמוטה", "הומו", בין לבין "ישראל מסריח", "יא מרוקו, יא מזדיינת". הכול בנוכחותם של שוטרים שהתעניינו רק בשאלה הגורלית, למה זרקתי בדל סיגריה על הכביש.
זה לא נגמר בקללות. חברים שלי בנווה שאנן מדווחים שוב ושוב על איומים וידויי אבנים לעברם. הומואים או סטרייטים, אזרחים או שוטרים, לא משנה. כולם "הומואים" ו"קוקסינלים".
מה שקשה במיוחד זו ההכחשה המוחלטת של הקהילה, אי הרצון הטוטלי לשמוע או לדעת. בכל פעם שאנחנו מגיעים לאירוע מחאה של להט"בים או פמיניסטיות וזועקים את כאב הנשכחים והננטשים, מזמינים לנו משטרה או תולשים את השלטים. הרבה יותר קל למחוק את הלהט"בים הימנים, לנדות אותי, להחרים כנס בהשתתפותי, לשסות בי את המשטרה, לקרוא לי גזענית ופאשיסטית, מאשר להתמודד באומץ עם ההשלכות הנובעות מהבחירה הפוליטית של עסקני הקהילה לשלב זרועות דווקא עם גברים אלימים, שובניסטים, שונאי נשים והומופובים נגד אוכלוסייה של קשישות, ילדים, חד-הוריות, טרנסיות, וגם לסביות והומואים.
אז אולי אנחנו קורבן של פוליטיקת הזהויות, ומכאן משפטים מגמדים ומעליבים כמו "איך את בתור לסבית יכולה לרדוף מיעוטים אחרים?" שכופים עלי זהות של מיעוט בעמי ובארצי. ואולי אנחנו קורבן של תפיסה שטוחה וחד-ממדית של זהות להט"בית, כאילו כולנו חייבים להיות אנשי שמאל מושיעי המין האנושי רק בגלל השותפים שלנו לחיים. ואולי זו סתם פוליטיקה של עסקנים קטנים. אבל התוצאה היא אותה תוצאה: עצימת עיניים ואוזניים ואטימת הלב ללהט"בפוביה שמשתוללת בדרום תל אביב.
שפי פז, החזית לשחרור דרום תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו