במהדורת יום ראשון האחרון הובא אחר כבוד המפגין המפורסם אמיר השכל לאולפני חדשות 12. לצד מעט הערות ביקורת, תפאורת הרקע באולפן והכתבה המפרגנת הבטיחו ראיון שממנו ייצא גיבור, והוא אכן יצא גיבור. בערוץ מרכזי אחר תואר השכל בביטוי מכמיר הלב "נעצר לעיני שלושת נכדיו".
חוקרים מתחום התרבות הפוליטית חולקים הסכמה, ולפיה מחאה חברתית, מוצדקת ככל שתהיה, לעולם איננה ביטוי מתבקש של המצב. לא כורח המציאות. המפגינים, צודקים ככל שיהיו, לעולם אינם מבטאים אמת צרופה. הדגלים המתנוססים, השלטים, הכרוז, ואפילו האתר הגיאוגרפי שבו מתקיימת ההפגנה - כולם מבטאים מערכת העדפות או הטיה תרבותית. כלומר, הדגל, השחור או הכחול, יושב באופן עמוק על הביוגרפיה הקבוצתית, או ההיסטוריה, של מי שמניף אותו.
טוב וישר ונכון ואהוב. בהינתן הבנה זו, שאלת מיליון הדולר היא: האם התקשורת בישראל מסקרת את המפגינים מכל קצות הקשת הפוליטית באופן הוגן? האם היא קושרת בין זעקת המפגינים לסביבה החברתית שממנה הגיעו? האם אמות המידה העיתונאיות מוחלות באופן שווה? כדי להשיב על כך, נשתמש ב"מבחן האמפתיה", כלומר נבחן עד כמה הסיקור העיתונאי מעורר הזדהות עם מפגיני הימין והשמאל.
הנה טכניקות אופייניות לחלק ניכר מעיתונאי הזרם המרכזי כלפי הנושאים על גבם את הדעות ה"נכונות". טכניקה ראשונה: חשיפת אנושיותו של המוחה. לאחר מפץ של הבזקים מהשטח, עולה העיתונאי לביתו של הגיבור. המצלמה משוטטת וסוקרת את התמונות שעל הקיר: דיוקנאותיהם של בני הבית המשדרים חום ואנושיות. הקומקום רותח. ניחוח הקפה מזמין את הצופה לשיחה. המתח יורד ומנגנון ההגנה התרבותית של הצופה הביקורתי צפוי להתמוסס. הדיקציה, אוצר המילים וזווית הצילום מעניקים משנה תוקף לדעותיו של המפגין משמאל. המסר: "הקשיבו היטב למי שהיה למוד קרבות/ למי שחקר את ההיסטוריה". בשטף הדיבור העורך יוצר שיהוי: שלוש שניות של שקט. דממה. טכניקה המאפשרת לצופה לעכל היטב את העוול ולהזדהות עם המפגין ועם מסריו.
אין טוב אם אין רע. הטכניקה המשלימה היא להנגיד ולצייר את דיוקנו של מושא המחאה באופן מעורר ביקורת. המבוקר האולטימטיבי הוא נתניהו המוצג כנהנתן, גרסה מאוחרת של שליט רומניה בשעתו - צ'אושסקו. המעון בבלפור הוא ארמון הקיסר. רבותיי, ההיסטוריה חוזרת, ומכיוון שהיא חוזרת, המחאה די מתבקשת. שלא כמו הנהנתן, העיתונאי מצייר את דמותם של המוחים־מפגינים באופן מעורר הזדהות: ברחוב בלפור הם "יושבים על רצפה חמה". מתייסרים. נחושים להקריב קורבן אישי למען הכלל. למעננו. זוהי טכניקת הגלוריפיקציה של המוחים.
טכניקות אלו ממסגרות את המוחים מצד שמאל כמי שמבטאים מצוקה אותנטית. זעם אמיתי. דברי טעם שאינם תובעים ביקורת, כי אם במה והעצמה. מפגיני השמאל הם לעולם אזרחים הקולטים בחושיהם החדים את שורש הבעיה, ואינם מוכנים להשלים עם העוול. הם נושאי הבשורה. המחסום האחרון מפני גחמות השלטון. ביטוי מזוקק של אומץ לב נדיר.
לעומת זאת, סיקור מחאת המפגינים מצד ימין בנוי באופן שלא יערער את מנגנוני ההגנה התרבותית של צרכן התקשורת. זעקת המפגין הימני תעורר פחות הזדהות. הנה ההסבר: כיוון ששתינו קפה בביתו של המפגין וזכינו להתוודע לבני משפחתו, ברור כי למפגינים מצד שמאל יש שם וזהות, יש היסטוריה ומשפחה. לעומתם, אלו מצד ימין הם "ביביסטים", כלומר מוחם קהה, אינם מודעים. עדר. הביוגרפיה הקבוצתית שלהם לא מעניינת ולא רלוונטית.
על פי "מבחן האמפתיה", עיתונאי הזרם המרכזי נוטים חסד למפגינים מצד משמאל, והשאלה הנשאלת היא: מדוע? סיבה אפשרית אחת היא שהן העיתונאים והן המוחים מצד שמאל יונקים משדה תרבותי דומה, מאותה מסורת ומאותה ביוגרפיה קבוצתית. זה טבעי ונוח. זה אולי לא הוגן, אבל "הם משלנו".
ד"ר יצחק דהן הוא מרצה וחוקר החברה והתרבות הפוליטית בישראל
לאיזו מחאה תגיע מחמאה
יצחק דהן
מרצה וחוקר, בעל דוקטורט מטעם בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. דהן פרסם עשרות חיבורים אקדמיים בכתבי עת ישראליים ובין-לאומיים. נושאי מחקריו: החברה הישראלית, מדיניות חברתית, פוליטיקה עירונית, מנהיגות קהילתית, יחסי מרכז-פריפריה, תרבות פוליטית ועוד.