גם לערבים יש אחריות

שוב ושוב מופיע בזירה הציבורית הצירוף של מהללי "שאהידים", המתבכיינים כשאחד מהם נכשל ונהרג. חברי כנסת ומנהיגי ציבור ערבים, לצד כאלה המתקראים "פעילי זכויות אדם" ו"פעילי שלום", משלימים עם הנטייה הפלשתינית להפוך כל הורג יהודים לדמות מופת דומיננטית של החברה, ואף נותנים לה יד. אלה מנסים לגייס את רחמי הציבור בישראל למפגע שנורה במהלך הסיכול, ואינם נבוכים גם כשהשקר הסדרתי בדבר תמימותו של המפגע נחשף. הדבר משתלב בתופעה רחבה והרסנית שבעתיים, המעוגנת בתרבות פוליטית כושלת הרווחת באזור כולו ומאפיינת חלק ניכר מהאליטות הערביות בישראל: התחמקות שיטתית מאחריות למעשיה ולמחדליה של חברתם.

לאחרונה הומחשה שוב התופעה החוזרת. צעיר פלשתיני הקליט מסר של הקרבה וניסה לבצע פיגוע דריסה, שבמהלכו נורה ונהרג. בלא להתעניין בבירור העובדות, התגייסו פלשתינים, חברי כנסת ערבים ו"פעילי שלום" לסילוף האירוע. ח"כ סונדוס סאלח, המקורבת לטיבי, טענה ש"חיילים ירו למוות" במפגע "בדרכו לסלון כלות" לקראת נישואי אחותו, והעידה על עצמה שהיא "זועמת, עצובה, שבורת לב וכועסת". חברותיה לרשימה המשותפת תרמו אף הן: ח"כ אימאן ח'טיב־יאסין העלתה את המפגע לדרגת "שאהיד" וח"כ עאידה תומא סלימאן דיברה על רצח. סאיב עריקאת טען, כצפוי, שקרובו "נורה בדם קר". יריב אופנהיימר ידע ש"הפיגוע לא היה ולא נברא", קבע שזה המצב ה"רגיל" וקונן שהציבור הישראלי לא ישמע על יגונה של המשפחה. מיכאל ספרד ידע שמדובר ב"הריגה פושעת", וח"כ עופר כסיף מחה על "הוצאתו להורג" גם אם "דרס בכוונה".

וזה משתלב בתמונה רחבה: ביפו משתוללים ערבים, יורים זיקוקים בכינון ישיר ומשליכים בקבוקי תבערה כדי לסכל את כוונת העירייה, באישור בית המשפט, לבנות מעון לדיירי רחוב לרווחת האוכלוסייה, במקום שחדל להיות אתר קבורה כבר בימי השלטון העת'מאני ושימש בפועל מגרש כדורגל, הרבה לפני ש"נגזל על ידי היהודים". בהפגנות ביפו מריע הציבור בהסכמה לקריאות הנואם "אנחנו נישאר כאן עד אשר פלשתין תהיה חופשית", "לא נוותר על שעל מפלשתין" ו"דם השאהידים יקר". בדוברים כמאל ח'טיב, סגן ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שהוצאה אל מחוץ לחוק, שתיאר את ישראל בעבר כמוצצת את דמו ומשאביו של העולם הערבי. ביום שישי קראו המפגינים "חייבר, חייבר יא יהודים, צבא מחמד עוד ישוב", לאזכור חיסולו של נווה המדבר היהודי במאה ה־7 ותקוותיהם להישנות האירוע. בל"ד העלתה לאחרונה על נס את זכרם של הגרועים שבמובילי טבח היהודים ב־1929 בחברון, ביובלו ה־90  - "השאהידים, של מהפכת אל־בוראק" - בהבטחה לשמרו "בליבה של האומה הפלשתינית במסע הארוך לשחרורה". לא מדובר במיעוט קיצוני - בעיר שפרעם יש רחובות על שמם.

כאשר מתפרצת האלימות המבנית בחברה הערבית בישראל - במשפחה, נגד נשים, בכנופיות נוער, בסכסוכי חמולות, בתפוצה רחבה של פשע מאורגן ובהחזקה המונית של נשק בלתי חוקי - מקפידים פרנסיה להכחיש את אחריותה המכרעת של חברתם ואת שורשי האלימות בתרבות הפוליטית הערבית ומטילים אותה על המשטרה. אלא שאפילו רוב הציבור הערבי בישראל סבור ששיעורי הפשיעה הם בעיקר תוצאה של התרבות המקובלת עליהם ושל התנהגות הערבים עצמם. פחות מ־40 אחוזים מקבלים את ההסבר של ההנהגה הערבית.

מה שמחבר את כל ההתנהגות הזו - הזדהות עם טרור ושקרים שקופים בדבר נסיבותיו, שימוש מניפולטיבי ברגשות דתיים להסתה לאומנית, התחמקות מטיפול בשורשי האלימות בחברה הערבית - הוא תרבות מושרשת של חוסר אחריות והיעדר יסוד קונסטרוקטיבי. הקולקטיב - לא כל הפרטים - נותן בדרך כלל בכורה לגורמים רדיקליים והרסניים, שאחראים לפיגורו של העולם הערבי ולמכשולים בפני רוב הערבים בישראל הרוצים להשתלב בהצלחותיה של המדינה. המתרצים המעודדים את המגמה הזו, עושים לחברה הערבית שירות דוב.