חלק נכבד ממשימותיי הפרטיות והציבוריות הוקדש למאמץ להפריך את ההאשמות שפשטו מאז שנות ה־70, בעיקר באירופה, ואחר כך גם בצפון אמריקה, כי מדיניות ישראל בשטחים הכבושים היא מדיניות "אפרטהייד".
עמיתיי ואני, מימין ומשמאל, כמתנגדים נחרצים של מדיניות הפרדה גזעית, בדרום אפריקה, בארה"ב ובכל מקום אחר בעולם, ביקשנו להסביר, עד שניחרו גרונותינו כי בישראל אין, ולא תהיה מדיניות כזו. איסור על זוגיות של יהודים וערבים, הפרדה טוטאלית בתחבורה הציבורית, בבתי הספר, באוניברסיטאות, במגורים, בחופי הרחצה או הקמת אוטונומיות לערבים בלבד, תוך נטילת זכויותיהם הפוליטיות - כל אלה הם מחוץ לתחום אצלנו.
מדיניות האפרטהייד ("הפרדה" בלשון אפריקנס) בדרום אפריקה, בין 1948 ל־1994, הפכה לרשמית על רקע הזדהות של רבים מאנשי "המפלגה הלאומית האפריקנית" שעלתה לשלטון, עם הנאצים בגרמניה, ומתוך רצון למצוא דרך להתחכם עם מצב שהעולם הדמוקרטי לא יכול היה לקבל: מיעוט קטן של לבנים, השולט בעשרות מיליוני שחורים.
הפתרון היה יצירת עשרה "בתים לאומיים לשחורים" או כפי שהם כונו - בנטוסטנים. הכוונה היתה עקירת השחורים מן השכונות העירוניות והעברתם לתחומי השבטים שלהם תוך שהם מקבלים "אזרחות" (ששום מדינה לא הכירה בה חוץ מדרום אפריקה עצמה) בבנטוסטנים והופכים, כשהם ממשיכים לעבוד בערים הלבנות, ל"עובדים זרים", חסרי זכויות.
היה זה ניסיון פתטי של משטר גזעני להציג בפני העולם מצג שווא של דמוקרטיה, שאת גורלה קבע המיעוט הלבן, ואילו השחורים היו בעלי אזרחות מדומה, ולמעשה - משוללי זכויות.
זה, כמובן, לא היה המצב בישראל, ולכן רובנו נזעקנו כשאנשים שלא היו בקיאים לא במצב בדרום אפריקה ולא במצב בישראל טענו שאנו מקיימים משטר כזה. נכון שיש בישראל פחד מזרים ושנאת זרים, אך היקפם אינו עולה על זה שבעולם המערבי הדמוקרטי, וארגונים כמו להב"ה מבטאים רק קבוצות שוליים. אבל הבעיה ההיסטורית של התנועה הציונית היא הבטחת הרוב היהודי במסגרת מדינה דמוקרטית שבה אין שוללים את זכויות המיעוט, ואם נספח את השטחים, והשטח שממערב לירדן יהפוך למדינה אחת, מי שירצה לקיים כאן מדינה יהודית יצטרך לשלול את זכויות הפלשתינים לבחור ולהיבחר במסגרת המשותפת. אין אופציה אחרת.
ירדן ויתרה על תביעתה לגדה המערבית לפני 32 שנה. סיפוח ישראלי, המנצל את ה"הזדמנות" שנוצרה לפני הבחירות באמריקה, עלול להוביל לכך שגם אש"ף, המוכן למדינה פלשתינית על 22 אחוזים מהגדה המערבית, לצד מדינת ישראל, יכריז כי הוא נסוג מהחלטתו. השאלה המרכזית לא תהיה עלייה במפלס הטרור, נסיגת העולם הערבי מצעדי נורמליזציה עם ישראל, וגם לא הצורך שיהיה לנו לחזור לנהל את חיי היום־יום של הפלשתינים ולממנם. האיום העיקרי הוא שישראל תמצא עצמה משתמשת בכלים של אפרטהייד כדי למנוע את זכויותיהם הפוליטיות של הפלשתינים, גם אם לא תעתיק את כל היבטי המשטר הגזעני והאכזר הזה.