בין כל ההפחדות נגד החלת החוק הישראלי על כ־30 אחוזים משטחי הגדה, המשפיעה ביותר היא זו המזהירה מכך שצירוף השטח הזה למדינת ישראל גוזר משטר של הפרדה חברתית ומתן זכויות פוליטיות שונות לציבורים שונים ("'אפרטהייד"). אבל אילו היו משמיעי הטיעון הזה עקביים, היה עליהם להודות שהוא חל על כל חלוקה שאיננה מוותרת על אינטרסים חיוניים של ישראל. שהרי כל הסדר המבטיח את הקיום של ישראל, חייב להטיל הגבלות חמורות על הריבונות של המדינה הערבית. עיקרן: הגבלת יכולתה להתקשר צבאית או דמוגרפית עם הרוב הערבי העצום באזור.
מכאן לא נגזר שיקום כאן "אפרטהייד". אין היגיון בהשוואה בין המשטר הדמוקרטי המובהק השורר בתחומי ישראל הריבונית ומקיף את כלל אזרחיה, לרבות זכויות אישיות, לשוניות ודתיות לערבים, לבין המשטר הגזעני ששעבד את האוכלוסייה השחורה הגדולה של דרום אפריקה כולה. אבל בכל זאת יש ל"טיעון האפרטהייד" פן מסוים שראוי לדון בו: השוואה למדינות החסות השחורות שכללו מיעוט לא־גדול מהאוכלוסייה השחורה של דרום אפריקה וכונו "בַּנְטוּסטַנים".
האם אפשר להשוות בין מדינות החסות השחורות של שבטי הבַּנטוּ שהוקמו בתוככי דרום אפריקה ובין המדינה בעלת הריבונות המוגבלת המתוארת בתוכנית טראמפ, ה"מדינה מינוס" של נתניהו, האוטונומיה של בגין ורעיונות דומים של יגאל אלון ומשה דיין?
שהרי ישראל תשלוט כליל על הישות התלוּתית המוצעת לפלשתינים, כך נטען, כמו שדרום אפריקה הלבנה שלטה על הבַּנְטוּסטַנים. ישראל תהיה חזקה ממנה לאין שיעור - צבאית, כלכלית, מדעית, דיפלומטית. מאבק בישראל יהיה מבחינתה התאבדות (אמנם זו פרקטיקה פלשתינית חוזרת, אישית וקיבוצית). ייאסר עליה לכרוֹת בריתות. היא תפורז. ישראל תשלוט בשמיים שלה, במים שלה, בדרכים אליה, בכלכלה שלה. לכן, לפי הטיעון, זו לא תהיה ישות פוליטית עצמאית. כל תכליתה - כתכלית הבנטוסטנים - תהיה להדיר את תושביה הפלשתינים מזכות בחירה למוסדות הפוליטיים הקובעים את גורלם ושולטים בכל תחומי חייהם, כלומר הכנסת, הממשלה והרשות השופטת של מדינת ישראל.
עד כאן החלק שאיננו מופרך על פניו ב"טיעון האפרטהייד". אבל ברור לחלוטין שהוא חל בכל תוקפו על המדינה הפלשתינית, שגם תומכי תהליך אוסלו (ואני ביניהם) רצו להקים. כל הנושאים־והנותנים, נאמניה של מדינת היהודים, ושולחיהם יצחק רבין, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט - ולא רק בנימין נתניהו - כולם עמדו על פירוז, איסור בריתות, שליטה במעברים ושילוב כלכלי שפירושו שליטה כלכלית ישראלית. כולם עמדו על "מדינה מינוס". תהליך אוסלו נסב על מדינה שהיתה בעצם אוטונומיה המכונה מדינה, ולצידה מעצמה צבאית וכלכלית חזקה ביותר. הדרישות האלו היו נחלת כולם, למַעט המפלגות הערביות בישראל, לרבות מרצ (לפחות עד לאחרונה).
הפוסל במומו פוסל. כל הרוצה לקיים מדינת לאום דמוקרטית ליהודים, איננו יכול לאפשר לפלשתינים ממערב לירדן אלא "ריבונות מוגבלת" - זו ההגדרה הנאותה. אם זה מום - זה "מומם" של כל הציונים ממרכז־ימין ושמאלה, לרבות השמאל הציוני. אבל אלו דרישות חיוניות לקיומה של ישראל. מי שמבקש לסַכּל אותן, מבקש בזה להחזיר את היהודים למעמד של מיעוט נרדף בעולם, ואפילו בארצם. תעמולת האפרטהייד היא כסות דקה ושקרית לשאיפה ההרסנית הזאת.
תוכנית טראמפ היא בשורה חשובה בזה שהיא מתווה גבול ישראלי אפקטיבי ויציב ללא עוררין על הירדן, שיסַכּל את התוכנית הפלשתינית להציף את ישראל בהגירה ובטרור ממזרח. אבל היא לא משנה כלל את העיקרון שמדינת ישראל, על כל אגפיה הפוליטיים, חייבת לדבוק בו: תיתכן רק ריבונות פלשתינית מוגבלת. השנים האחרונות לימדו אותנו שהגבלת ההגירה אלינו חשובה ביותר. חיוני לקַבע אותה בריבונות ישראלית בבקעת הירדן.
פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו