שרי חינוך שמעדיפים את תיק הביטחון, פחד משתק להתראיין ובעיקר חרטה על הבחירה במקצוע • שיחה עם המורים שרצו להשפיע והפכו לשק חבטות
"אתה יודע כמה זה משפיל, לקבל שר חינוך אחר שר חינוך שרוצים להיות שרי ביטחון, אבל הפוליטיקה לא אפשרה להם את זה? בסוף, כשיש לך שר חינוך שיותר מעניין אותו מה קורה בקריה, ורוצה להעמיד את המורים בשלשות כי ככה הוא רגיל מהצבא, איזו צורה יש לזה? אם יש איזו תובנה שהתגבשה בי מכל תקופת הקורונה זה שהיא חשפה את המשמעות האמיתית של מערכת החינוך עבור ממשלת ישראל.
צילום: דויד פרץ
"חשבתי שאני באה לעשות חינוך, לגדל דור חדש של ילדים שיהיו אזרחים ישראלים טובים להם ולחברה, אבל אני בסך הכל בייביסיטר משונמכת, שק חבטות עבור הורים, פקידים, שרים וכל מי שבא לו להיכנס במשהו, הנה, נמצאו אויבי הציבור - המורים".
המורה שיושבת מולי מותשת. יותר מעשור שהיא עובדת כמורה, נשארה איפה שחלק ניכר מחבריה להכשרה נטשו וברחו לקריירות יותר מכניסות ופחות תובעניות. יש כאלו, מורים במהותם, שרוצים לשנות את היקום, ילד אחד ביום, מוצאים את הדרך לאזן את תיאוריית הצרכים של מאסלו, גם על ראשה ההפוך.
חצי השנה האחרונה היתה קשה לכולנו, אבל הלהט שבו היא מדברת, ותחושת הפגיעות העמוקה, מבהירים שיש דברים שעד סוף הקיץ, גם ״החופש הגדול״ לא ימצא להם תשובה.
בדרך כלל קל למצוא מרואיינים שידברו איתי על חייהם, אך בשבוע האחרון התקשיתי. רציתי לדבר עם עמיתיי לשעבר, עובדי מערכת החינוך, להבין איך הם מרגישים בתום השנה הקשה. כיצד האנשים שמרכיבים את ״המערכת״ יוצאים מהמשבר המטלטל שפקד אותנו השנה, להבין איזו חוויה עברו כשנגררו והושלכו למרכז הבמה, ותחת אור הזרקורים הואשמו שהם נאבקים על "שטויות" כמו זכויות ועמידה בהסכמים, בזמן משבר חירום גלובלי.
מצאתי מורים מבולבלים, קצת חבולים, עם מחשבות על בחירות החיים שלהם. הם מפחדים להתראיין בשמם, מעדיפים להישאר אנשי חינוך אלמונים, ואולי החשש הזה מעיד יותר מכל מה שיאמרו על תחושת חוסר התמיכה. הם מבהירים שכאן זו אינה תחרות היופי של ״מורה לחיים״, כאן זה מאחורי הקלעים החשוכים, בקרב החיים של המורים.
צילום: דויד פרץ
״אתה יודע כמה אנשים חשבו שיצאנו לחופשה על חשבון הקורונה, ושללמד בזום קל יותר מללמד בבית הספר? וזה קשה פי ארבעה, אם אנשים היו מבינים איזה מתיש זה וכמה עבודה זה מייצר לפני ואחרי, אתה יודע כמה שעות אני בודקת מטלות און ליין? שלא לדבר על כמה שעות ווטסאפ אני 'מבלה' בתמיכה בקבוצות עם התלמידים. אני עושה את כל זה באהבה ומכל הלב, גם בשעות מאוחרות, כי בסוף בסוף, אתה יכול לקרוא לי פראיירית, אבל אני באמת מאמינה בחינוך, למרות שלפעמים אני באמת כבר לא יודעת למה, בטח אחרי שנדמה לי שכל המערכת צוחקת עלי מאחורי גבי, מנצלים את זה שאכפת לי מהילדים שהפקידו בידיי.
"ואני באמת מאמינה שזה עושה טוב, ובזמן שכולם רוצים שהמורים יחזרו ללמד, אני צריכה לעשות ג׳אגלינג בין הילדים שלי, שאין להם אמא, כי היא מורה, ובסוף אני צריכה גם להרגיש שאני המקל בגלגל שתוקע את כל המשק מלנוע.
"למה? מה גורם לכולם לחשוב שהעבודה שלי והזכויות שלי הן חסרות משמעות? כל החודשים האחרונים היו רכבת הרים על חוט יו־יו של הוראות סותרות, פשוט בלאגן מאורגן, בכל יום משנים מה מותר ומה אסור, עם מסיכות בלי מסיכות, חוזרים לא חוזרים, הכל בסדר, אני מבינה משבר, אבל למה צריך לפגוע בנו כך? מה ביקשנו? תוספת כסף? תנאים נורמליים? לא. רק דבר אחד, קצת הכרה והערכה לעשייה שלנו, שלא נרגיש כאילו המורים הם אויבי המדינה. שיפסיקו עם הדיבור המזלזל והמקטין כלפי המורים״.
בטלפונים שמועברים אלי, שוב ושוב, הקלת סוף השנה נעדרת מקולם. ״השנה הזו לא תסתיים באמת אף פעם״, אומר מורה ותיק, ״אנו רגילים לחטוף, אבל הפעם זה אחרת. זו פעם ראשונה שחשבתי שאולי עשיתי טעות כשבחרתי להיות מורה בישראל. אתה יודע מה הדבר שהכי שימח אותי בכל תקופת הקורונה? זוכר שמחאו כפיים בתחילת הקורונה לצוותים הרפואיים, אז אפילו שזה היה קטן, ורגע אחד, כמה שמחתי ששמעתי מחיאות כפיים מהמרפסות שהוקדשו למורים, היתה לי תחושה שאנחנו באמת חווים משהו יחד כחברה, אבל זה נעלם כל כך מהר... בסוף הדריכה הציבורית על המורים היתה כה מסיבית שחשת שאף אחד לא באמת בעדך, שנותרת לבדך בלי גיבוי".
צילום: דויד פרץ
איך אתה מסביר את זה?
״היה צריך לסמן מישהו כאשם בבלאגן הזה, וגם בימי שגרה מעמד המורים בישראל לא מלהיב, אז עכשיו כיוונו את המצלמות לעברנו, ואמרו לציבור - בזמנכם החופשי: אש״.
איך היתה החזרה לבית הספר?
"הילדים שמחו, אני חושב שזה טלטל אותם יותר משאנו מבינים כרגע, אבל המערכת? הכל בלאגן גדול. אתן לך דוגמה, לא צריך דוקטורט בביולוגיה בשביל להבין שהווירוס הזה מידבק בעיקר בחדרים סגורים, ופה ההנחיות לילדים היו הפוכות לגמרי, בחוץ תשים מסיכה, בכיתה אתה לא חייב - בדיוק הפוך מהרציונל. יותר מזה, כשחזרנו ללמד לא היתה תחושה של חשש, כי היו כמעט אפס אחוזי הדבקה ולא היו חולים חדשים, אבל בתקופה האחרונה המצב משתנה מיום ליום, בתי ספר נסגרים, אני מכיר מורים שהיו בבידוד כבר פעמיים ויש חשש גדול שהדברים רק מידרדרים. ניסיתי ללמד עם מסיכה על הפנים, גם בכיתה, יש לי אחריות, אבל אני יודע שלא כולם מקפידים על זה, זה לא קל, אבל אני חושב שבמצב הנוכחי זה ממש הכרח.
"אתה יודע, היינו יכולים להסתדר עם הבלאגן, באמת, כמה שזה קשה, היינו מוצאים דרכים לעבוד גם ככה, עם מסיכה, בלי מסיכה, בפנים, בחוץ, כמורה אתה חייב להיות סתגלן, להתמודד עם כל כיתה וילד לפי מה שנכון להם. אבל בשורה התחתונה, חינוך טוב הוא תמיד פונקציה של מוטיבציה. ושמה, בדיוק שמה - נשברנו. גם לעבוד בסיטואציה בלתי אפשרית, עם מערכת שלא יודעת איך לקבל החלטות כמו שצריך מצד אחד, וגם להרגיש שמהצד השני כל הזמן מחפשים אותך ודוקרים אותך איפה שכואב, זה לגמרי מוריד לך את החשק.
"אם אתה מוסיף לזה את החשש הבלתי פוסק להידבק או להדביק, היה מורה אחד שנקרע כדי להגיע לעבודה, ואז התגלה שנדבק, אלוהים יודע כמה זה היה קרוב שההורים יעשו בו לינץ׳ בכיכר העיר בגלל שסיכן את הילדים שלהם".
לאן אנחנו חוזרים, לעולם הפי.סי (פרה־קורונה) או לעולם חדש?
"כרגע, זה לא נראה טוב. רואים שיש הדבקות בבית הספר וזה הולך להיות מאוד קשה לנהל את זה. החיסון זה הפתרון היחיד, עד שלא יהיה חיסון, שיאפשר לחזור כמו קודם, צריך להבין שאנחנו במלחמה כפולה, מצד אחד בווירוס ובצד השני בדעת הקהל. ואולי זה מתאים שדווקא עכשיו מינו שר חינוך מהמערכת הצבאית, בשפה שלו הייתי אומר ליואב גלנט: 'תזדרז, שלח את חיל האוויר, שיוריד דחוף מטח ארטילרי של תמיכה למורים, כי אנחנו ממש במצור, מוקפים ומותקפים כאן, וכוחנו אוזל'״.
