מי שרוצה לשלב בפועל את הגדה המערבית, על מיליוני הפלשתינים שלה, במדינת ישראל, אמור לתמוך בהחלת הריבונות על כל היישובים והמאחזים היהודיים המפוזרים ברחבי השטח. מי שרוצה בגלישה איטית ומיוסרת לאותו מצב סופני, מוזמן לתמוך בהתמדת המצב הקיים לדורות, תוך הזיה מכחישת־מציאות בדבר פשרה היסטורית בהסכמת הפלשתינים. אבל דווקא מי שרוצה להתחיל בתהליך הקשה והממושך להינתקות חד־צדדית מן הפלשתינים, תוך עיקור יכולתם לסכן את ישראל, ראוי שיתמוך בסיפוח בקעת הירדן.
ביהודה ושומרון אי אפשר לחזור על המתכונת העזתית, מכיוון שהאויב הפלשתיני, שיוסיף לשבת בהרי שכם וחברון, צפוי להביא את הגורמים הערביים והאיראניים הרדיקליים להילחם בישראל במבואות גוש דן וירושלים, בסמיכות בלתי אמצעית לכל הנכסים הרגישים של ישראל בשפלת החוף. מכאן הכורח לנתק את הפלשתינים פיזית מגישה לכל אלה, ולהגן, באותה הזדמנות, גם על ירדן ההאשמית. את הניתוק הזה ניתן להשיג רק בשליטת קבע בבקעת הירדן, ואת השליטה המתמדת הזו ניתן להבטיח רק על ידי ריבונות.
המכשול החיצוני העיקרי להינתקות בטוחה היא פרדיגמה שנוצרה באוסלו ולא נזנחה עם כישלונו הבלתי נמנע של התהליך הזה. הנוסח הרדוד והשקרי, שמכחישי כישלון אוסלו הצליחו להטמיע בעולם כולו, הוא: "הרי כולנו (חוץ מהקיצוניים) יודעים מה יהיה בסוף: מדינה פלשתינית עם סידורי ביטחון, תיקוני גבול קלים וחילופי שטחים". הנוסח הזה אינו משקף את הפער הבלתי ניתן לגישור בנושא ההשלמה עם סופיות הסכסוך - "זכות" השיבה - וגם בנושאי הגבולות, הביטחון ומידת הריבונות. בעייתו העיקרית היא ההנחה שניתן להגיע לפשרה היסטורית מוסכמת עם הפלשתינים, למרות שכל בר־דעת צריך להכיר בחוסר הסיכוי המוחלט שלה. את הפרדיגמה השקרית הזו חשוב לאתגר ולקעקע במהלך ישראלי פרואקטיבי.
כשיש הזדמנות, בתמיכת ארה"ב, לעקר את הפלשתינים מעיקר כושר ההיזק שלהם, חובה לנצל אותה. המהלך אינו משולב, לדאבון הלב, באסטרטגיה מושכלת של הינתקות נרחבת מרוב הגדה וכינוס המתיישבים בגושי ההתיישבות, אך הוא מבטיח תנאי הכרחי לקיומה של אסטרטגיה כזו. בלי שישראל תבטיח תנאים שימנעו, בנוכחות פיזית דרך קבע בבקעה, מהפלשתינים להשתמש ב"מדינה" שלהם כדי לסכן את ישראל, אסור לאפשר אפילו "מדינה" מעוקרת־לכאורה, שרק הסכמים חסרי ערך מטילים עליה מגבלות זמניות. על יסוד נוכחות כזו, אפשר ליטול סיכונים מחושבים, במתכונת שתאפשר לישראל להינתק מהם.
וה"עולם" יתנגד. אלא שההתנגדות תצוף בכל פעם שישראל תעשה מה שטוב לה. החלק הרלוונטי לישראל מן ה"עולם" - מדינות ערב הסוניות, אירופה והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב - יתנגד לכל מתווה שאינו מוסכם על הפלשתינים ובוודאי כזה המפקיע בכוונת מכוון את זכות הווטו שלהם. הערבים המתונים חייבים למחות בחריפות, כדי להעמיד פנים של תמיכה בפלשתינים. האירופים והדמוקרטים בארה"ב הוזים על הסכמה ישראלית־פלשתינית. והנה תמצית הבעיה: ישראל חפצת חיים אינה יכולה להתנות את צרכיה החיוניים בהסכמת אויביה הפלשתינים, ואילו חלק מידידיה מתקשים לתמוך בה, ללא ההסכמה הזו; זה המצב גם מאז שישראל קבעה את ירושלים כבירתה ב־1949.
בקעת הירדן תחילה
דן שיפטן
ראש התוכנית הבין-לאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות הביטחון לבכירים ולתואר שני באוניברסיטת תל אביב. ספריו עוסקים במצרים, בירדן, בסוריה, בפלשתינים, בערביי ישראל ובאסטרטגיה המדינית של ישראל. שימש ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה (2018-2008), כפרופסור אורח באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון, במכללה לביטחון לאומי ובמרכזי הכשרת הקצונה והפקידות הבכירה באירופה בתחום החשיבה האסטרטגית.