ההתפרצות המכוערת של חבר הכנסת עפר שלח מול מראייניו בערוץ הכנסת היא עניין חדשותי ראשון במעלה. חברי כנסת הם נציגי ציבור, ובהיותם כאלה ראוי שהציבור יידע איך הם מתנהלים מול הזולת, ובעיקר כיצד הם מתנהלים כשהזולת שואל אותם שאלות קשות מחוץ לאזור הנוחות שלהם. ייתכן כי מצביעים פוטנציאליים של כחול לבן היו נמנעים מלהעניק את קולם לפוליטיקאי משתלח היוצא מכליו, ייתכן שהיו עוברים על כך לסדר היום. לעולם לא נדע, כי הראיון, כמה נוח, נגנז.
החלק המטריד בסיפור הוא יכולתו של שלח להפעיל כוח - או מורא - מול מנהלי ערוץ הכנסת. כשה"עידנא דריתחא" חסר המעצורים מול מראייניו (המאופקים, יש לציין) דלף החוצה - 11 עובדים מגוף התקשורת נשלחו לבדיקת פוליגרף ושתי עובדות הושעו.
באקלים הישראלי, שבו הדלפות חמורות בנוגע לחקירה הכי רגישה אי פעם פותחות מהדורות כעניין שבשגרה - כשכל בר דעת מבין שמדובר במדליפים מהעמדות הבכירות ביותר במערכת אכיפת החוק - הטיפול הנוקשה בעובדי ערוץ הכנסת נראה תמוה, בלשון המעטה: מניין יש לשלח הכוח הזה בתוך ערוץ ציבורי ממלכתי, ועוד ערוץ שמתפקידו להבטיח שקיפות מוחלטת ובלתי מתווכת בין הנבחרים לציבור שאותו הם אמורים לשרת?
ובכלל, איפה הסולידריות העיתונאית, ומדוע אמזונות הברנז'ה לא מצטמררות לנוכח פרקטיקות האימה וההשתקה המופעלות על עמיתות ועמיתים? כשנתניהו יצא נגד ההדלפות המגמתיות של רביב דרוקר בנוגע לחקירתו, לא היה אפשר להימלט מקמפיין החירום להצלת החופש העיתונאי. האם דמם של עובדי ערוץ הכנסת סמוק פחות, או שמא עפר שלח מוגן יותר מראש הממשלה?
התשובה לשתי השאלות היא כן. אגף מרכזי בברנז'ה העיתונאית בישראל שקוע ביחסי סימביוזה עם פוליטיקאים מ"הצד הנכון". התוצאה היא סיקור אוהד והצנעת מידע בלתי מחמיא לפוליטיקאים שהם, בסופו של דבר, "אחד משלנו". טרנד הכניסה של עיתונאי שמאל לפוליטיקה - ומשם בחזרה לתקשורת - צופף עוד יותר את הקשרים ברשת החברתית הסגורה הזו, שחבריה שומרים זה על זה משני צידי המתרס.
לפני כשבועיים הטיף בן כספית מוסר לראש הממשלה על השימוש בתמונה המפורסמת שבה נראים שלח, לפיד ודרוקר במפגש לילי על בירות וסיגרים. התמונה צולמה זמן קצר לאחר פטירתה של אשתו של שלח, כשהחברים ביקשו לעודד אותו. ניצולה לצרכים פוליטיים, טען כספית, הוא שפל מוסרי. ההקשר שבו צולמה התמונה אמנם טרגי, אבל כספית דווקא מאשש את הטענה שאותה ניסה להפריך: זו אילוסטרציה, הצצה למעשה, ליחסים האינטימיים, החבריים, האישיים, בתוך קבוצת כוח מגובשת שאנשיה חולשים על שטחים חופפים בזירות התקשורת והפוליטיקה.
ולקבוצה הזו, שבאופן פרדוקסלי נוהגת להאשים אחרים ב"שופרות" ו"דוברות חצר", יש מהלכים שפרשיית ההשתלחות של שלח מדגימה באופן מרתק: הסתרה, גניזה, שתיקה, הנחות לחברי מועדון והבלגה על יחס מחפיר לעיתונאים. מי צריך "שופרים" כשיש לך חבר'ה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו