קשה ללכת ברחוב היום בלי לראות אנשים מצלמים את עצמם. הדחף לצילום סלפי הוא עניין חברתי חדש, הוא מייתר את הצורך להסתמך על זרים בשביל התמונה ה"מושלמת". בשנת 2008, יותר מחמש שנים לפני שהמילה "סלפי" נכנסה בפעם הראשונה למילון אוקספורד, רם לנדס ודורון צברי ליהקו חמש נשים אמיצות שצילמו את עצמן ואת חייהן ללא צוות צילום, ללא תאורה או במאי לפרויקט טלוויזיוני של "הוט" שנקרא "מחוברות".
הן נראו כלפי חוץ מוזרות מאוד, נשים שמצטלמות ומדברות למצלמת וידאו, אבל התוצאה הייתה סוחפת ואותנטית. הייחודיות של העונה הראשונה לא הייתה רק בשינוי הטכני שבו אנשים מצלמים את עצמם, אלא ובעיקר בדרך החדשה בה הן סיפרו לצופים על החיים שלהן, התוודו מול המצלמה וחשפו את האמת הפנימית.
בעונה השנייה, ב"מחוברים", גברים החלו לדבר למצלמה באופן גלוי ופתוח על הרגשות והפחדים שלהם, דבר שלפני כן היה נחשב כבלתי אפשרי במציאות הישראלית המאצ'ואיסטית. את המונולוגים היפים והכואבים ביותר הם צילמו במכונית שלהם, במה שהם ואנחנו כינינו "תא וידוי".
הסלפי עצמו הוא דבר חדש, אבל המהות שלו התפתחה בכנסיות של ימי הביניים, כשהמאמינים נדרשו לחשוף בפני הכומר בתא הווידוי את המעשים, המחשבות והתשוקות הכמוסות ביותר שלהם. הכומר היה שומע ולא אומר כלום, אך עצם הווידוי גרם למאמין לתחושה של שחרור, ניקוי והיטהרות. זו הייתה דרך מאד יעילה לוודא שאנשים יתמודדו עם רגשות האשם שלהם וימשיכו ללכת בתלם.
הווידוי הוא שיטה מאד אפקטיבית ולכן היא התפשטה בכל מקום, בבתי הספר, בבתי החולים, במשפחה. התחלנו להתוודות יותר ויותר לא רק על החטאים שלנו, אלא גם על המכאובים, המוטיבציות והחלומות שלנו. כל אחד מאתנו מרגיש היום שיש לו אפשרות להשמיע את קולו ולספר את הסיפור שלו.
השאלה היא האם הסיפור הזה הוא באמת אישי ופרטי? הדרך שבה אנחנו מדברים על עצמנו מוכתבת גם על-ידי כוחות חיצוניים, כמו תכתיבי התרבות, הפוליטיקה, השפה. האם אנחנו לא משנים את הסיפור מחשש של מה יגידו העוקבים? או במקרה של סדרה כמו "מחוברים" מה יגידו הצופים?
הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו טען שהכוחות החיצוניים האלה הם לא בהכרח דבר רע שצריך להביס, כי מגמות ההשפעה הן הדדיות: מלמעלה למטה – מתכתיבי החברה לאדם; וגם הפוך – סיפור אישי של אדם אחד יכול לשנות את האמונות והמחשבות של החברה כולה.
בכל העונות של "מחוברים" ישנה כוונה לנפץ סטיגמות חברתיות בעזרת סיפורים אישיים. כלומר, אם ברצונך לספר סיפור גדול התמקד בסיפור קטן ואישי. זוגות חד-מיניים צילמו את החיים שלהם וחשפו לצופים יחסים שדומים לכל זוגיות הטרוסקסואלית, ובכך שינו תפיסות חברתיות. מתנחל מצד אחד ופעיל שמאל מצד אחר שתפו אותנו בקונפליקטים ובדילמות האישיות ועוררו הזדהות ששינתה את היחס לאותן קבוצות. אדם מאומץ חשף את מורכבות חייו ועורר אמפטיה ששינתה את הגישה לאנשים מאומצים בכלל. משתתף שגדל בצילו של אב מפורסם תעד את עצמו בצורה מרגשת, שנונה ומודעת, וניפץ את התבנית החברתית שהולבשה עליו. זוגות שצילמו באופן אותנטי ואמיץ את הקונפליקטים ביניהם, חשפו את הקושי אבל גם את האהבה והחסד שבחיים האמיתיים. המטרה שלנו היא לתת לצופים דרך סיפור אישי את התחושה, שכולנו יותר דומים אחד לשני ממה שאנחנו חושבים, וכך אולי מאפשרים לאנשים להרגיש קצת פחות לבד.
כשאנחנו עושים סלפי אנחנו מבטאים את האישיות הפנימית שלנו, אך גם את ההתמודדות שלנו עם הכוחות החיצוניים לנו. בצילום הסלפי שלנו אפשר לראות אם אנחנו עסוקים במה תגיד עלינו החברה או במה אנחנו נגיד לחברה. אפשר לראות אם אנחנו מבטאים את האישיות שלנו באותנטיות ובאומץ או שאנחנו מתעדים דימויים שחוקים ונכנעים למגבלות החברתיות המוטלות עלינו.
עמי טיר הוא הבמאי והעורך הראשי של "מחוברים" מבית קודה תקשורת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו