החלת ריבונות: הרתיעה מהשטן

אסור שנתניהו יירתע עכשיו מיישום מלא של התוכנית להחיל ריבונות בבקעת הירדן, בצפון ים המלח ובגושי ההתיישבות בשומרון, בבנימין ובעציון. נתניהו מדינאי זהיר. הוא השכיל, למשל, לא לאפשר לחמאס להכתיב לישראל את סדר היום האסטרטגי ודחה לזמן הנכון לנו את המאבק להכריע אותו. לעומת זאת, הוא לא נרתע מהתנגשות חזיתית עם ברק אובאמה בסנט האמריקני ונשא שם מתקפה יוצאת דופן על הסכם הגרעין עם איראן. הוא גילה בעשור האחרון יכולת לדבוק בהבחנותיו בין עיקר לטפל ולא לסטות. אבל עכשיו כושר התמרון וכושר ההכרעה שלו נבחנים בזירה חיונית.

איננו יודעים מה מתרחש בין ממשלת נתניהו־גנץ הרופפת לבין ממשל טראמפ, המתנודד על רגליו אל מול קורונה ומתקפות פרוגרסיביות משולחות רסן. יש ידיעות - אולי מניפולציות עיתונאיות? - שממשל טראמפ העצים את גנץ ומחייב את נתניהו להתחשב ברתיעתו מעימותים עם ירדן או עם גורמים בינלאומיים אחרים. אחרים מדווחים על משיכות חבל בין גורמים שונים בתוך ממשל טראמפ בעד ונגד יישום מלא של תוכנית הריבונות. ועוד דוּוח, גם בעיתון זה, על כוונות להצטמצם ולהחיל ריבונות רק בגושי ההתיישבות או אפילו רק בחלקם.

הרכב הממשלה מסבך את התמונה. בכל הפעמים הקודמות שבהן החילה מדינת ישראל את החוק בחלקים מא"י המערבית, ב־1949, ב־1967 וב־1981, אלו היו פעולות על דעת עצמה, למול התנגדות עזה של המעצמות, ובלי בעלי ברית תומכים. אבל כיום לא בחרנו לעצמנו ממשלה כשירה לפעולה כזאת. מחצית מהשרים, מכחול לבן וממפלגת העבודה גרורתה, אמונים על התפיסה שישראל תעשה רק מה ש"העולם" מרשה לה לעשות. קרבות הבלימה שניהל בתחילת העשור הקודם הרמטכ"ל אשכנזי נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק אינם מבשרים טובות על הצפוי עכשיו. אם אכן יש רתיעה בתוככי ממשל טראמפ, הוא יכול בקלות להישען על גנץ ועל אשכנזי ולעצור את נתניהו. ואילו לנתניהו אין ממשלה לבצע מהלך עצמאי לעומתי, אף על פי שברור כי תגובת הממשל האמריקני הנוכחי תהיה אפילו רכה יותר מהתגובה של ממשל רייגן אחרי החלת הריבונות בגולן, תגובה שלא ממש הזיקה לישראל. מכשול נוסף המפריע לנתניהו בתוכניתו להחיל ריבונות מגיע מימין לו, מאחדים מראשי המתיישבים, הנבהלים מ"מדינה מינוס" ב־70 אחוזים מהשטחים, מדינה שלא תתממש.

הרעיונות לקבוע ריבונות רק בחלק מהשטח החיוני לישראל אינם מוצלחים, בייחוד עד כמה שהכוונה היא לדלג על הבקעה. בלי לזלזל כלל בגושי ההתיישבות ובצירים אל הבקעה, האינטרס האסטרטגי החשוב לנו ביותר הוא ריבונות ישראלית על הירדן, מפני שהיא שתסכל את התקוות של הפלשתינים לחבור קרקעית אל העולם הערבי ועל יסוד החבירה לתקוף את ישראל במסע של הגירה וטרור. מה הטעם לקבוע ריבונות באזורים אחרים, ואז להינזק במאבק בינלאומי חריף - בלי שהבטחנו את האינטרס העיקרי שלנו? 

לפיכך, אם דנים במהלך מצומצם, הבקעה קודמת. אבל כל הרעיון של מהלך מצומצם אינו מוצלח. לא יתקפו אותנו פחות, אם נירתע ונצמצם את ההיקף של החלת הריבונות, ומהלך מפוצל רק יאפשר ליריבינו להתארגן טוב יותר לסיכולו. מדינת ישראל צריכה להגדיר את האינטרסים החיוניים שלה ולקַבע אותם במהלך אחד, שיצריך התמודדות קצרה עם מי שיבקשו "להעניש" אותה בגללו והתמודדות ארוכה לביסוסו. האינטרסים שלנו הוגדרו היטב בתוכנית שהוצגה לפני חודשים אחדים: צירוף הבקעה וגושי ההתיישבות לתחומנו הריבוני שיחייב אִזרוּחַ של תושבים ערבים מעטים בלבד.

צריך להבין מה יהיה המחיר, אם נירתע עכשיו. למזלנו, "ידידנו" הנשיא ברק אובאמה פתח לנו צוהר למה שעלול לקרות. הוא תכנן כנראה להעביר במועצת הביטחון של האו"ם החלטה שגבולות 1967 המסוכנים יהיו גבולות ישראל־פלשתין. מי שלא יקבע עכשיו ריבונות על הירדן, יקבל שם את הפלשתינים בעתיד הלא רחוק.