זהירות, סכסוכים לפניך

שוב נראה ששיטת השוק היא שמאותגרת: הבנק המרכזי בארה"ב קונה אג"ח קונצרני • והאם בישראל נשיג את הגמישות המתבקשת, או במילים אחרות - מי ינצח במאבק עם ההסתדרות

השבוע (שלישי) הבנק המרכזי בארה"ב (ה"פד") הודיע על הרחבה משמעותית של הרכישות שלו בשוק המשני של איגרות חוב קונצרניות (אג"ח של חברות הנסחרות בבורסה). לפי ההצהרה, מדובר בסכום בהיקף אדיר של חצי טריליון דולר, אולם בשלב זה הוקצה לרכישות בפועל כמחצית מהסכום הזה. המהלך הזה בא לצד תוכניות הקצאה של כ־57 מיליארד דולר להלוואות לטווח ארוך לעסקים קטנים, והשבוע הוקצו עוד 32 מיליארד דולר להלוואות ארוכות לעסקים גדולים (Main Street). 

זוהי בהחלט שעת מבחן של הבנק המרכזי בארה"ב, ואולי של הבנקים המרכזיים בכלל. באופן רגיל, שלא בעת משבר, אנחנו לא חושבים על האפשרות שבנק מרכזי יתערב ישירות בפעילות הריאלית במשק - בפעילות החברות. יתרה מכך, זה נראה לגמרי לא נכון ולא קשור לתפיסת השוק - הקצה השני של הקומוניזם. בנק מרכזי הוא אמנם לא הממשלה, אבל הוא כן חלק מהשלטון והוא בוודאי לא שחקן פרטי. אם הוא יממש את מלוא תוכניתו הוא עשוי להחזיק ב־6% מכלל השוק, ולפי ההערכות הוא יחזיק בכ־3% ממנו בתקופה הקרובה - מהשוק הפרטי.

הצידוק לכך הוא כמובן שמירה על יציבות הבנקים, מכיוון שאם חברות רבות ייקלעו למשבר, וזה נראה כיוון אפשרי לגמרי כעת, הרי הבעיה תהיה של הבנקים ושל הכלכלה האמריקנית. מדובר בצעד קיצוני החורג מאוד מהכלים המוניטריים הרגילים שאנחנו מכירים - שינוי גובה הריבית, כמות הכסף. 

כ־170 שנה אחרי שמארקס כתב את המניפסט הקומוניסטי הוא לכאורה יכול לחייך בקברו ולומר: אמרתי לכם! השוק הפרטי לא מסתדר, ובסוף השלטון המרכזי ייאלץ להשתלט עליו ולנהל אותו. אלא שכנראה אפילו הוא היה מתייאש מהתקווה הזו אחרי המשברים של 1929 והאחרון ב־2008. בשונה מהמשבר הפיננסי הגדול של ראשית המאה הקודמת, הבנק המרכזי מגיב בעצימות גבוהה מאוד בתקווה שהממשל לא יעשה זאת.

באותו המשבר הבנק המרכזי לא תפקד, והדברים הגיעו לידי כך שהממשלה אימצה את תוכניתו של ג'ון מיינרד קיינס ("הניו דיל"), שהזניקה את ההתערבות הממשלתית השוטפת, העלתה מסים, הגדילה את המנגנון הציבורי וצמצמה את רמת החופש של השוק הפרטי עד היום. 

הבנקים המרכזיים למדו לא מעט שיעורים מאז אותו משבר פיננסי עגום. הצעדים הקיצוניים של הבנק המרכזי בארה"ב הם בהחלט מסוכנים. למעשה, הפד קובע קריטריונים לרכישת אג"ח קונצרני וכל חברה כזו שהוא ירכוש תקבל למעשה מעין תו תקן, שכן הוא לא ירכוש חברות שנראה שאין להן סיכוי לשרוד. כך שלא רק הביקוש ישפיע על השוק, אלא זהות המבקש. 

המשימה הראשונה של האוצר

השבוע הכריזה ההסתדרות על "סכסוך עבודה כללי בשירות המדינה". לפי הודעתה, מדובר ב־70 אלף עובדים שהסתכסכו על רקע הכוונה לצמצם בשכרם ובמספרם, כחלק מההתמודדות הקשה עם משבר הקורונה. אבל מדובר בסכסוכים נוספים: בשירות התעסוקה, במשרד הבריאות, ב"עובדי המעבדות במגזר הציבורי", העובדים הסוציאליים במגזר הציבורי והפסיכולוגים ברשויות. כל אלו נובעים מעומסים ותנאי עבודה שנוצרו מהקורונה, ולא מכוונה לקצץ בשכר או בתקנים. 

לפני עשור אחד בלבד עבדו בשירות המדינה פחות מ־56,500 עובדים - גידול של 25% בעשור. הגידול בכוח העבודה בשירות המדינה עולה על הגידול באוכלוסייה, ובוודאי שעל הגידול במגזר הפרטי. מעניין לגלות שהגידול בשכר בשירות המדינה זינק בשיעור דומה למדי לשיעור הגידול במספר העובדים - גם שכרם זינק ב־25% בעשור האחרון - יותר מכפול מהגידול בשכר במגזר הפרטי. במערכת הבריאות, אגב, השכר הממוצע זינק בין 2007 ל־2017 ביותר מ־30% ובעשור האחרון ב־33%. 

בתחילת העשור הקודם, בשנת 2003, בנימין נתניהו הסביר בדימוי האלמותי את בעיית "האיש השמן", המגזר הציבורי, הרוכב על "האיש הרזה", המגזר הפרטי. הוא הראה שמדובר במגמה מתמשכת שלפיה השמן משמין והמרזה מכחיש. הבעיה היא שהמגמה נמשכה מאז, והסיבה היחידה שהרזה הזה עדיין מסוגל איכשהו לשאת את השמן - היא שהרזה החכים וגייס לעזרתו את כוחות הטכנולוגיה העילית.

הרזה השכיל לגייס מהעולם מאות מיליארדי דולרים, להזניק את הפריון האנושי לרמות חדשות בהיסטוריה ולהעשיר את קופת המדינה. אבל מבחינה מבנית, דבר לא השתנה. אנחנו פשוט עדים למופע מטורף שבו המתאגרף במשקל קל מניף מתאגרף סומו וזה זועק: תנו עוד לאכול והכל יהיה טוב. 

ההסתדרות מעולם לא נזקקה לצידוקים מוסריים לפעילויותיה. במקור היא שאפה ל"כיבוש העבודה", מתוך אותה ראייה צרה ומעוותת, שלפיה יש מספר מקומות עבודה מוגבל וכל מי שחוטף ראשון מרוויח. היא שאפה להחליף עובדים ערבים יעילים בעבודתם בתשתיות ובפלחה בעובדים מבוגרים יותר וחסרי כל ניסיון.

מבדיקות ההסתדרות עצמה, באותה תקופה, עולה שפריון העולים היהודים היה במקרים הטובים שליש מהפריון של העובדים הערבים שהחליפו. אבל זה כמובן מעולם לא היה שיקול רלוונטי בשבילם. וכך גם כיום: המדינה צפויה להגיע לגירעון של הרבה יותר מ־100 מיליארד שקלים - סכום אדיר שלא הכרנו גם במלחמות. אבל ההסתדרות רואה בכוונה לצמצם את הוצאות הממשלה כצעד לא לגיטימי ומאיימת בשביתה. 

לאחרונה עקבנו אחר מאבק ההסתדרות להתמודד עם הגירעונות שיצרה לעצמה ולצרף מקומות עבודה חדשים תחת חסותה. השיטה: להיכנס לחברה מצליחה וגדולה, כמו "ביטוח ישיר", לזהות עובדי מפתח ולהציע להם תפקידים בכירים בוועד העובדים העתידי - בתנאי, כמובן, שיחתימו עובדים על הסכמה להצטרפות; וכשמשיגים שליש מהעובדים, החוק השערורייתי מחשיב זאת כרוב וכך נכפה על כלל העובדים להפקיר את ייצוגם, ולשלם דמי חבר לארגון שלא מפרסם דו"חותיו הכספיים. 

הממשלה הזו, כמו קודמותיה, לא תוכל להתמודד עם המשבר הזה ללא נטרול הכוח ההרסני של ההסתדרות: ביטול אפשרות "שביתות ההזדהות"; ביטול הפטור לאוגדות עות'מאניות מפרסום דו"חות כספיים וביטול "השליש היציג". יש בהחלט מקום לארגוני עובדים ולייצוג עובדים, אין מקום למונופול בתחום, לחוסר שקיפות ולכפיית הייצוג. הכפפת חוקי המשחק הדמוקרטי לטובת ההסתדרות יצרה מפלצת שלא תאפשר לכלכלת ישראל להתגבר על המשבר הזה. 

אנחנו עדיין לא יודעים כיצד יסתיים משבר הקורונה, אך כבר עכשיו ברור שמדובר במשבר שיזעזע את מבנה הכלכלה - עובדה שיכולה להתברר כטובה. אלא שזעזועים ניתן לשרוד רק בעזרת גמישות - בכוח העבודה, בשכר ובאופי העבודה. ההסתדרות עוסקת בהקשחת המשק ובמניעת אפשרות לניוד עובדים וביצוע רפורמות מבניות. זהו מתכון התאבדות, בוודאי למשק במשבר מסדר גודל זה, וגם האתגר הראשון בחשיבותו לשר האוצר ולממשלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו