העניין עם החיים המסובכים האלו, הפרשה, ההשעיה, הפרסומים והשיימינג מכל הכיוונים הוא שבסופו של יום צריך לעלות על האוטובוס בקריית שלום, לנסוע 900 מטר עד לחנייה המפנקת בבלומפילד ולעלות לשחק מול הפועל ב"ש, שחייבת ניצחון כדי להשיג את המקום השלישי שיבטיח לה את הכרטיס לאירופה (יש יבשת כזאת, פעם טסנו לשם).
בלי שני השחקנים המושעים שלהם, אבל עם נגר שסיים עכשיו לבנות ארון צלחות חדש, עלו הגרזנים של מכבי ת"א מול הרכב רופס עד חלבי שהעלה יוסי אבוקסיס. הוא נראה כאילו הוא מסנן כל הזמן משהו, אבל זה עוד כלום לעומת איביץ', שבא עצבני על איגוד השופטים כולו, והוציא הכל זה שעמד הכי קרוב אליהם - אלי חכמון.
בניגוד לימים ההם עם אבי נמני, וגם עם ערן זהבי, המשחק אתמול, כמו מכבי של העונה הזאת והקודמת, הוא בשורה לא טובה לכל ההגדרות של כוכב שגדול מהמועדון עצמו. לא תודה, מכבי של הדור הזה לא תלויה בשום טאלנט. לא פצוע, לא מושעה ולא בחל"ת. יש לה קישור שהוא שילוב של מכושים יצירתיים, יש לה אחד דן גלזר, שכל מפגש איתו מצער את השחקן היריב, ולמטה, טוב נו, הגנה שכבר שכחה מתי חטפה שער.
לא שזה שיא הכיף לראות כדורגל כזה, אבל מכבי הביאה את רמת היעילות שלה לדרגת אמנות. יותר מזה היא לא צריכה, בטח כשהפער ממכבי חיפה גדול מכל ריחוק חברתי נדרש. זה לא אומר שלב"ש אין שחקן עילוי. עד לא מזמן היו לה כמה, אבל בצחיחות הנוכחית, ז'וסוואה בולט מרחוק. יש לו משהו אחר והקלות הבלתי נסבלת בה התנער מסאבוריט והנונשלאנט שבו שחרר את הכדור אותו ראה דניאל טננבאום מאוחר מדי, היה רגע מזוקק של יופי.
ועדיין, המגמות מתחזקות לכיוון שלטון יחיד בעונות הנראות לעין, אלא אם כן למיטש גולדהאר, שקוטף אליפות חמישית ב־11 שנותיו כאן, יימאס יום אחד. כל אלו שרצות מאחור - מכבי חיפה, ב"ש ובית"ר, עמוסות בבעיות קשות ועתידן מעורפל. אם גולדהאר ישלים עוד עשור - העסק פה סגור פחות או יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו