את מכתבו הנרגש של שגריר איחוד האמירויות הערביות בוושינגטון, יוסף אל־עוטייבה, מעל דפי "ידיעות אחרונות", אפשר להבין גם כחלק ממהלך הסברתי נרחב הפונה לציבור הישראלי במטרה לשכנעו, כי החלת הריבונות על מקצת משטחי יהודה ושומרון תפגע ביחסי ישראל עם שכנותיה, ובעיקר במרקם העדין של הקשרים החשאיים יותר בין ישראל לבין רבות ממדינות ערב.
ראוי אולי להזכיר, כי דווקא בעשור האחרון, בהובלת ממשלות הימין, רשמו קשרים אלו התקדמות משמעותית. האסרטיביות שמגלה ישראל מול איראן, כמו גם מערך היחסים ההדוק שלה עם ממשל טראמפ, הם שסייעו לשכנע את מדינות ערב כי הידוק הקשרים עם ישראל ישרת את האינטרסים שלהן.
אין ספק שאל־עוטייבה מאמין כי האינטרס של העולם הערבי כולו, ובכלל זה גם של מדינות המפרץ ואיחוד האמירויות, הוא לקדם את הקשרים עם ישראל. ממכתבו עולה גם מיהם לדעתו המכשולים בדרך לשלום - חמאס (שמיהר לגנות את השגריר על שהעז בכלל לפנות לציבור בישראל), וכמובן גם חיזבאללה ואיראן. כל אלו אינם מהווים רק איום על ישראל, אלא גם על שלום האזור וביטחונו, כפי שיכולות להעיד מדינות המפרץ שספגו בשנים האחרונות מתקפות טרור שמאחוריהן עמדה איראן.
אלא שבאותה מידה שאל־עוטייבה ואחרים מזהירים מפגיעה ביחסים אלה, כדאי להכיר גם בתקרת הזכוכית שלהם.
כל עוד לא יושג הסכם שלום בין ישראל לבין הפלשתינים על פי הדרישות הפלשתיניות, וכנראה גם בינה לבין סוריה ולבנון - ואפשר מאוד שגם לאחר שיושג הסכם כזה - תתקשינה מדינות ערב כולן, ובכלל זה מדינות המפרץ, להביא לפריצת דרך גלויה ופומבית ביחסיהן עם ישראל. מכאן, שבין אם תיענה הממשלה בישראל לבקשתו של השגריר אל־עוטייבה, ולא תקדם מהלך של ריבונות ישראלית ביהודה ובשומרון, ובין אם תתמיד בדרכה, התוצאה תהיה זהה: מדינות ערב תוספנה לקדם עימה שיתוף פעולה ביטחוני ואחר, באופן חשאי, תוספנה לפעול לקידום מהלכי שלום אזוריים, אך לא מעבר לכך.
כינון יחסי שלום ופתיחת שגרירויות ישראליות בבירות ערב היא מטרה חשובה וראויה, ויש לעמוד עליה בכל הידברות או משא ומתן בין ישראל לשכנותיה. ועם זאת, הכרחי להכיר בכך שמדובר במהלך סמלי נטול כל משמעות מעשית. שהרי השגרירות עתידה להפוך עד מהרה לבניין נטוש שאיש אינו מבקר בו, בהיעדר יכולת מעשית להבקיע את חומת הסרבנות הערבית לקשור יחסים נורמליים עם ישראל. מכאן חשיבותם של הקשרים הביטחוניים החשאיים, המשרתים נאמנה את האינטרסים של שני הצדדים.
יתירה מכך, הצבת רף ציפיות גבוה הביאה בעבר לגל אלימות משהציפיות נכזבו והתנפצו אל קרקע המציאות, כפי שהתברר באירועי שנת 2000, עת הפרחת תקוות לשלום הוליכו שלא במתכוון לפרוץ האינתיפאדה השנייה.
ישראל צריכה תמיד לכלכל את צעדיה בזהירות ותוך קריאה נכוחה של המפה. ראוי גם להתקדם עקב בצד אגודל או כדרך התנועה הציונית "דונם אחרי דונם". אבל בהיעדר סיכוי ריאלי לשלום עלי אדמות במזרח התיכון, טעות להניח שמהלך כזה או אחר של ישראל ישנה את המציאות מן היסוד, לא לחיוב - לכיוון של פריצת דרך ביחסים עם העולם הערבי, אבל גם לא לשלילה - אלי הידרדרות לעימות ומלחמה.
