מה ערכה של הודאה תחת עינויים?

רצח מחריד בוצע בכפר דומא בליל 31 ביולי 2015. בקבוק תבערה הושלך לבית מגוריהם של בני משפחת דוואבשה. בני הזוג סעד ורהאם ותינוקם עלי נספו בשריפה ובנם הפעוט אחמד נפצע קשה. כולנו היינו מעוניינים שהרוצח השפל ייתפס וייענש בחומרה. עד כמה אנו כחברה מוכנים להסתכן בהרשעת חף מפשע, ובלבד שנוכל לטפוח לעצמנו על השכם ולומר שלכדנו והענשנו את הרוצח? בימי הביניים השתמשו בעינויים כדי לאלץ נחקרים להודות. בחקירות המשטרה בתקופתנו החליפו את העינויים הפיזיים עינויים פסיכולוגיים, שגם הם יעילים בחילוץ הודאות, חלקן הודאות שווא. בחקירות השב"כ גם מקום העינויים הפיזיים נשמר.

בחודש שעבר הורשע ברצח המזעזע עמירם בן־אוליאל. הנאשם נחקר משך 17 ימים תוך מניעת מפגש עם סנגור ולא הודה. לאחר מכן עונה (בלשון פסק הדין "הופעלו כנגד הנאשם 'אמצעים מיוחדים'") על ידי חוקרי השב"כ במסגרת "חקירת צורך", ומייד הודה ברצח. הצורך אמנם נועד במקור למקרים של "פצצה מתקתקת", אך כאן רואים שלאחר 17 ימי שתיקה בחקירה מתחילים לענות. כל פצצה וזמן התקתוק שלה. 

בית המשפט אמנם פסל את ההודאות שנמסרו לחוקרי השב"כ בזמן העינויים, וכן את ההודאות שנמסרו סמוך לאחר מכן לחוקרי המשטרה, כשחוקרי השב"כ נמצאים בחדר והנחקר חושש מהם. אך בית המשפט מפריד בין הודאות אלה לבין הודאות מאוחרות יותר, שאותן הוא מכשיר כראיות, אף שטענת הנחקר כי המשיך לפחד מעינויי השב"כ סבירה מאוד. ומדוע שלא יפחד? בחקירתו במשטרה ביקש הנאשם להיפגש עם סנגור. לאחר כחצי שעה הוכנס לחדר מיגל, ראש צוות החקירה מטעם השב"כ. כעבור רבע שעה הסכים הנאשם להודות גם בפני חוקרי המשטרה. מה ערכה של הודאה תחת פחד מעינויים? לאחר ההודאה במשטרה שאותה מכשיר בית המשפט נלקח הנאשם ל"חקירת צורך" נוספת בשב"כ, המוכיחה שבהחלט היה לו ממה לפחד.

בית המשפט מעניק משקל משמעותי לשחזור. אך מתברר שבניגוד להנחיות המשטרה, השחזור נוהל בידי ראש צוות החקירה, ארז אמויאל, הבקיא מדי בפרטים. משום מה התלווה לשחזור גם חוקר השב"כ מיגל, שגבה מהנאשם את ההודאה הראשונה. בית המשפט סבור ש"אין בנוכחותו של מיגל כדי להשליך על משקלו של השחזור". 

בית המשפט נראה שבוי בקונספציה ההרסנית של אשמת החשוד. הוא מזלזל בטענת אליבי הנתמכת על ידי שלוש עדות. הוא מעניק משקל אפס לחוות דעת של גרפולוגית, שלפיה הכתובות שרוססו על קיר הבית אינן בכתב ידו של הנאשם, חרף העובדה שהתביעה לא הגישה חוות דעת מטעמה. הוא מעניק משקל גדול לידיעת הנאשם "פרטים מוכמנים" מהזירה. 

מהמחקרים למדנו שלעיתים קרובות חוקרי המשטרה מלמדים את הנחקרים את "הפרטים המוכמנים" באמצעות שאלותיהם. בית המשפט נותן משקל גדול לשני "פרטים מוכמנים" - האחד: הנאשם ידע שהחלון שדרכו הושלך בקבוק התבערה נפתח משמאל לימין. אך הרי יש רק שתי אפשרויות, ולכל אחת 50%. הפרט השני: הנאשם ציין שחנה בזירה רכב שחור. העד השכן איברהים העיד שהרכב היה שחור. הוא גם העיד שראה בזירה, סמוך לאחר הרצח, שני אנשים עוטים מסיכות שהתנהגו באופן חשוד, וידע לתת תיאור מפורט שלהם. זהו פרט חשוב ביותר, משום שההודאה שעל בסיסה בלבד הורשע הנאשם ברצח מתייחסת לרוצח בודד. בית המשפט מאמץ בחום את עדות איברהים באשר לצבע הרכב, ודוחה בזלזול את עדותו כי ראה שני אנשים. אני לא הייתי מזלזל בעדותו של איברהים, שבמו ידיו הציל ילד מהשריפה.

האם בן־אוליאל הוא הרוצח? ייתכן שכן וייתכן שלא. פסק הדין אינו משכנע שהדבר הוכח. לפנינו עוד הרשעה מסוכנת, הנסמכת רק על הודאה בעייתית, ללא ראיה משמעותית נוספת כלשהי. בחקירות המשטרה מופעלים לחצים פסיכולוגיים הצפויים להניב גם הודאות שווא. בחקירות השב"כ מענים בדרך כלל פלשתינים ולעיתים יהודים. עינויים הם תמיד רעים. משקל ההודאות שבעקבותיהם תמיד אפסי. אך בתי המשפט מכשירים כמעט את כל ההודאות. הגיעה העת להתערבות המחוקק: לקביעה שאין ערך ראייתי להודאות כאלה; ולקביעה שלא ניתן להרשיע על סמך הודאה (כלשהי) ללא ראיות משמעותיות.

פרופ' סנג'רו מלמד במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ובמכללה האקדמית ספיר, ומייסד האתר ביקורת מערכת המשפט הפלילי