לחוקק מחדש את חוק ההסדרה

שמונה שופטים ליברלים־פרוגרסיביים נגד שמרן־לאומי אחד (שרצה כי החוק יתוקן) הורו על ביטול חוק ההסדרה. לכאורה, הליברלים מילאו את תפקידם - הגנה על המיעוט והחלש מפני כוחו של הרוב העריץ. ואולם, המציאות המזרח־תיכונית מורכבת מדי לחלוקה פשטנית של חזק וחלש ולפתרון בהליכים ובתקדימים משפטיים. אסביר. 

ללא קשר לעמדות פוליטיות, יש להכיר בכך שהמחלוקת סביב חוק ההסדרה בפרט, והיחס להתיישבות ביו"ש בכלל, היא על דמותה של המדינה ועל מהותה של התחייה הלאומית של העם היהודי בארץ. בשאלת חוק ההסדרה נשזרות שאלות של מוסר, זכויות ואכיפת החוק בשאלות של משפט בינלאומי, סמכות הכנסת והדרך לנהל את הסכסוך עם הפלשתינים. מכאן שהסכסוך אינו רק על אדמה "פרטית" או על "הפקעה". עובדה זו הופכת את המחלוקת לקשה לפתרון, לניהול, לחלוקה ולתחימה. לא במקרה מציין השופט סולברג את עונש המוות המוטל ברשות הפלשתינית על מוכרי קרקעות ליהודים וחוסר הנכונות לקבל פיצוי עבור הקרקעות. לא בסכסוך על זכות הקניין עסקינן, אלא בזכות הלאומית על אותן קרקעות.

לב הבעיה הוא מעמד השטחים והעובדה שמאז 1967 ישראל נמנעה - מטעמים חשובים - מלהכריע אם מדובר בשטח כבוש (שאז יחול המשפט הבינלאומי) או בשטח משוחרר (שאז יחול בו המשפט הישראלי). בהיעדרה של הכרעה כוללת, בחרה ישראל בפתרון ממקרה למקרה: שיטת הדונם ועוד דונם. הדוגמה הראשונה לנטילת קרקע ערבית פרטית בשטחים למטרות לאומיות היתה הכשרת השטח שליד הכותל כמקום תפילה. עד מלחמת ששת הימים הפרידה סמטה צרה בין הכותל לבין שכונת המוגרבים בירושלים. כמעט כל הבתים בשכונה נהרסו ודייריה נאלצו למצוא מקומות מגורים אחרים. האם מישהו בבג"ץ חושב שאפשר להצדיק נטילה זו לפי כללי המשפט הבינלאומי? האם תקוותיהם, שאיפותיהם וזכותם של יהודים להתפלל בכותל הן בגדר צורך צבאי? או שהן אינן מוסריות? 

ברור שהיו ועדיין יש הרבה כפל משמעות, חוסר עקביות וטעויות בהתנהלות המשפטית של ישראל, וגם עתה, עם ההחלטה הצפויה על החלת ריבונות, עדיין לא ברורה מה מדיניותה הרשמית. 

הבעיה היא שבשנים האחרונות פתחו הפלשתינים, בעזרת ובאמצעות ארגוני זכויות מהשמאל, בלוחמת גרילה משפטית כנגד בית ועוד בית בהתנחלויות - בעמונה, בעפרה, בנתיב האבות, ועוד. בחלק מהקרבות הללו הם נחלו הצלחה והביאו לפינוי משפחות מבתיהן בשל טעויות עבר, ואף שאותן משפחות התגוררו בביתן שנים רבות. בד בבד, בית המשפט הישראלי פירק את עצמו ממרבית הכלים שמנעו שימוש לרעה בהליכים משפטיים למטרות פוליטיות (אי שפיטות, זכות עמידה, שיהוי וניקיון כפיים). כך הפכו בתי המשפט, שלא בטובתם, לזירה המועדפת על ארגוני השמאל ועל התומכים בפלשתינים. 

חוק ההסדרה נועד למנוע את "המלחמה הזעירה" על השטחים, ואת התחושה שעתיד השטחים ייקבע בזירה המשפטית ולא במשא ומתן. החוק "קנה" לישראל שלוש שנים של שקט מפינויים חסרי היגיון, שליבו שנאה ומדון. פסיקת בג"ץ החזירה את תושבי יו"ש לימי הלוחמה המשפטית על הבית. כך או אחרת, את חוק ההסדרה צריך לחוקק שוב. 

ד"ר שוקי שגב הוא מרצה בכיר בבית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה, מומחה למשפט חוקתי ולפילוסופיה של השפיטה