הבר השכונתי של איתי פרל תמיד היה שמח, ואחרי הקורונה אפילו יותר; ככה זה כשלומדים להעריך • ובמטבח אצל אלעד לוי מאזנים בין הריחוק החברתי לבין הצורך להרגיש את האורחים
"יצאנו לדייט, כן, בבאר שבע, אז אני לא יכולה לדבר עכשיו. אבל את לא מאמינה, העיר העתיקה? זה בול שוק הפשפשים, אבל כמו של פעם, לפני שזה התמלא במפוצצים מעפנים".
צילום: דויד פרץ
תחילת הקיץ, לילות לא החלטיים, שולחנות קטנים פרושים על כביש ללא מוצא. צעירים מגיחים ללא מסיכות, מתיישבים, מזמינים משהו לשתות. מדי רגע השיחה עם איתי פרל נקטעת, זה או זאת באים לברך אותו לשלום, מסמנים שתקופת פרידה ארוכה באה אל סיומה.
לפני עשור הפסיק פרל את מעגל השכירות בתל אביב, יצא לתור את הארץ עם גיטרה ורצון להרפתקאות. הופיע איפה שאפשר, ישן היכן שניתן, ואם לא היה מקום - ישן במכונית. הגיע לבאר שבע, ניגנו והופענו יחד פעמים רבות. התאהב בקצב האחר, בחוויית הגבול בין מעשה אדם לתחילת המדבר. השתקע בעיר והפך לחלק מנוף העיר העתיקה. חיפש מקום להעביר בו לילות ארוכים של חברים, מילים, עשן ושתייה, לבסוף פתח "בר שכונתי קטן", בשמו הרשמי, אבל כולם קוראים לו - הפרלה. התחיל עם שלושה שולחנות ובייגלה, וכיום מגיעים למקום עשרות מדי לילה, גם מתל אביב.
"שנים שאני חושב לעשות מקום עם אוכל. אני מארח, זו העבודה שלי. רציתי לשפר את חוויית האירוח, שיהיה פה אוכל בלילה, טרי, טבעוני, אורגני. ירקות מבאר מילכה, יינות מהגליל ושמן זית מכדיתא, דברים טובים שמגישים אותם נכון. התחלנו עם הפטישים בדצמבר, לקח ארבעה חודשים להרים את משק (מטבח שכונתי קטן), סיימנו, עשינו הרצה יומיים, ואז הגיעה הקורונה. כלום לא עבד, אין בר, אין אוכל, כל ההופעות שלי בוטלו, כל העשייה שלי קשורה בקהל, ופתאום אין קהל".
נלחצת?
"היו רגעים קשים, אבל התעשתי, לקחתי מקדמות מכאן, תוכניות חסכונות משם, היו גם מענקים מהמדינה, ייאמר לזכותם. היתה פאניקה אבל באיזשהו שלב אימצתי את המצב, ועכשיו אני אפילו מתגעגע לימים האלו, שאתה קם ביקיצה טבעית, עובד בגינה, קורא ספר, אופה לחם מחמצת ולא מרגיש שאתה מחמיץ משהו חוץ מלחם המחמצת. קיבלתי זמן מדהים לעשות מוזיקה, הרבה שיתופי פעולה, הוצאתי שיר עם תזמורת הג׳ז, השתתפתי באלבום הילדים של יוני רכטר".
לידי בשולחן יוקי מיפן מתענגת על דלעת צלויה עם פיסטוק. עוד בליינים מגיעים, מאי שם מגיחה עגלה גדולה על אופניים, מתמקמת בשולי השולחנות, משדלת אנשים לתירס חצות חם. פרל לא מתרגש מהתחרות. "אתה יודע איזה בית ספר זה אוכל? ספורט אחר לגמרי".
המצב חזר להיות כמו שהיה לפני?
"העסקים שאני מכיר חזרו, לא מכיר אנשים שסגרו, מה שכן, בכל העסקים אני רואה את בעל הבית מאחורי הדלפק. כולם חזרו לעבוד, זה כבר לא העובד הזה וההוא, אנשים לוקחים את המושכות בידיים".
והקהל?
"יש אפילו יותר מאשר לפני, עכשיו מעריכים את זה יותר".
לא מפחדים?
"מי שנדבק בפחד, פשוט לא ילך למה שלא בא לו לעשות. מי שאוהב כדורגל, לא ילך לתיאטרון מהפחד, אבל לכדורגל הוא ילך".
אז הקורונה דייקה אותנו?
"כל התקופה הזו לא הרגשתי לרגע צורך להתלונן, הבנתי שאנו נתונים לחסדי מזג האוויר באיזה אופן, ועכשיו אני פחות מפחד לעשות דברים. הבנתי שמוזיקה ואירוח תלויים באהבת ובריצוי הקהל. ואם בשביל לרצות אני מפסיד המון כסף, וכל הסיפור הזה על חשבוני, אז לפחות שאעשה את זה בדרכי שלי. אני עובד קשה לשמח את עצמי ואת מי שבא, לדעת שמה שאני נותן זה טוב וזה נכון וזה שייך".
"אומרים שטבחים זה עם משוגע, ומה שלא תעשה - אל תפגיש טבח ולקוח. כי טבח שסגור בין ארבעה קירות, חמש־עשרה שעות בשביל להכין סרוויס, משתגע, אבל כאן רצינו שיהיה מקום אחר, שהטבח יקבל את הסועדים ישירות על הבר. הלקוח 'יושב' על הטבח, נותנים קומפלימנטים וביקורת ישירות. איתי, ליה ואני עבדנו שנים בתחום המסעדנות, אבל החודש הראשון שפתחנו היה החודש הכי טוב בחיים, כל יום משמונה בערב ועד אמצע הלילה - מסיבה. ידענו שלא נתעשר, אבל השמחה מכל לקוח שנכנס לפה, וואו, אתה יודע איזו זכות גדולה זה לשמוח ולשמח?"
צילום: דויד פרץ
אלעד לוי, בן 29 ממיתר, מבשל לאנשים חצי מחייו. עבד כאן, ושם ובכל מקום, עשה קצת תל אביב, חזר לבאר שבע, העדיף כאן. רצה מקום משלו, ועכשיו הוא יושב על קצה הבר שלו, "בסטורי", עם מסיכה על פני זקנו המטופח. על ידו השמאלית מקועקעים קלח תירס, עגבניות ופלפלים ירוקים וחריפים. מבהירים שעבורו אירוח ובישול זה לא ריאליטי, אלא אורח חיים. רגע לפני הקורונה, פשטה השמועה בעיר האבות שיש מקום חדש, קטן ומדויק, שעושה שמח בלב ובקיבה עם אוכל, הרבה שמחה ואווירה.
"בנינו את המקום כמו שרצינו - מטבח במרכז, זכוכיות פונות אל החוץ. יצירתיות זה דבר שחשוב לי, לא רצינו להיות מונוטונים, רצינו להתרגש ולרגש. כל יום אנחנו מחפשים משהו חדש שידליק אותנו, איזה כלי להגיש עליו, איזה משפט חשוב לכתוב על הקיר, מנה חדשה בתפריט. פתחנו בפברואר, עברנו מפה לאוזן ומיום ליום הרגשנו את זה עולה. קהל מכל החתכים של האוכלוסייה, צעירים, בליינים, סטודנטים וגם מבוגרים שרוצים לשבת, הרבה מהקהילה הלהט"בית.
צילום: דויד פרץ
"ואז בום, קורונה. בהתחלה חשבתי סוגרים שבוע-שבועיים, אבל עוד שבוע ועוד שבוע וכלום. ניסינו לעשות משלוחים, אבל אנחנו לא כל כך מאמינים בקונספט הזה של אוכל נטו. רצינו לשמח, לא להרוס את השם שלנו עם משלוחים. התחלנו למכור גיפט־קארדים והלקוחות קנו כדי לממש בעתיד. היה קשה אבל לא התייאשנו, היינו באים לכאן בכל יום, יושבים פה שש־שבע שעות, מארגנים, מדייקים ומסדרים את כל מה שצריך לסדר. המתחם לא גבה שכירות, העירייה ביטלה ארנונה לעסקים.
"נשמנו עמוק וחיכינו. היתה לי תוכנית כלכלית, ידעתי שלא אמשוך משכורת בשנה הראשונה. בכל לילה היינו צמודים לטלוויזיה, מחכים שישתחרר. ואיך שנפתח, היום הראשון היה מטורף, ומשם היתה עוד עלייה, אנשים רצו לצאת. ובום - עוד פעם בטלוויזיה הפחידו את האנשים עם הגל השני, ושוב ירידה, אבל מאז אנחנו מרגישים רק עלייה".
אנחנו חוזרים לאותו עולם או לעולם חדש? יש לאנשים כסף לצאת ולבלות כמו לפני?
"ברור, אנחנו דור של נחמות. ההורים שלנו לא היו יוצאים למסעדות, הם היו עובדים קשה כמה שנים וקונים בית טוב. אנחנו לא יכולים, אתה מבין, גם אם אעבוד 30 שנה ואחסוך חצי משכורת, לא אוכל לקנות בית סביר. אז אם יש לי 6,000 שקלים, אני אטוס לחו"ל ואקנה לי חולצה כזו ומותג כזה, ואדפוק סלפי מהמסעדה בפריז, ואחיה כמה שיותר, גם במינוס".
אבל בסוף צריך לסגור את המינוס.
"ועדיין כולם חיים עליו, זה לא ישתנה, לדור שלי אין שום אופק כלכלי. יש לנו רק את הכאן והעכשיו, אז לפחות שנשמח לפני שהכל מתהפך".
