עכשיו הכל ברור: דרק צ'אובין, השוטר שרצח את ג'ורג' פלויד, צפה ערב קודם בסרט "חלף עם הרוח". זאת הסיבה שהוא דרך על אדם שוכב במשך שמונה דקות וחנק אותו למוות. כשפלויד זעק שאין לו אוויר, שהוא נחנק, צ'אובין סינן לעברו את משפטו האלמותי של קלארק גייבל "פרנקלי מיי דיר, איי דונט גיב א דם". וכשהוא הואיל להרים את הברך מצווארו של העצור הוא טיפונת הצטער, אבל אז נזכר בוויויאן לי שגילמה את סקרלט אוהרה, ולחש לעצמו "לא נורא. מחר יום חדש".
נשמע לא הגיוני? באקלים הנוכחי בארה"ב יש מי שהיו מאמינים לתסריט המופרך הזה. בנקודת הזמן שבה נמצאת אמריקה, משבר קורונה מתמשך ומחאה שלא פוסקת, הכל וכולם הופכים אשמים. אין עיקר וטפל, נכון ולא נכון, רק תחושות ורגשות והמון אזוטריה.
כולם רוצים להיות שותפים לשיח, להשפיע ולהוכיח שהם עושים משהו נגד גזענות. אז במסגרת השולי והקל והאמירה לשם אמירה, פרסם התסריטאי זוכה האוסקר ג'ון רידלי מאמר שקורא לרשת HBO להסיר את הסרט "חלף עם הרוח" משירות הסטרימינג שלה מפני שהוא מכיל אלמנטים גזעניים. מנהלי הרשת מיהרו לעשות כן והצהירו שהסרט יעלה שוב, אבל עם אזהרת צפייה: שקופית הסבר שמסבירה איך ומתי נוצר.
כן, כן. ככה נילחם בגזענות, על ידי צנזור יצירות אמנות. נבחן את היצירות הגדולות שנוצרו במהלך השנים במושגים ובהקשרים תרבותיים של 2020. זאת אומרת לא באמת נבחן, רק נסמן עליהן איקס, ועל המצפון - וי. נעבור ספר־ספר, סרט־סרט, ונוסיף הערות שוליים, אין שוטר בארה"ב שזה לא ישפיע עליו.
אמריקה אוהבת להעניק לבעיות קשות ועמוקות טיפול קוסמטי. מדינה שלמה העדיפה ללמוד לדבר פוליטיקלי קורקט במקום להתמודד עם המשקעים ועם הצלקות של קבוצות שלמות באוכלוסייה. נכון, נראות זה חשוב, יותר נשים על המסך, שחורים, יש לזה משמעות. אבל להסיר סרט ישן, אפילו קלאסיקה, משירות VOD - זה לא טיפול בגזענות, זאת עצלנות.
בואו ניקח את המחאה הנוקבת והלא מתפשרת הזאת צעד אחד קדימה: לא עוד פופקורן לבן, מעכשיו בבתי הקולנוע יוגש רק פופקורן שחור. אפשר גם להכריז על יום ללא חלב בקפה. ככה גם לא נלבין שתייה, וגם לא נצרוך מוצרים של חוואים שהם ברובם המכריע לבנים.
זה כל כך קל להראות שאכפת לך: סטטוס בפייסבוק, הסרה של תוכן, היטפלות לשטחי. הרבה יותר פשוט מלצרף לשדירת הניהול שלך אנשים שהם לא כמוך. מחאה של שלטים וסטיקרים וציוצים, זאת העצם שהממסד זורק למפגינים הכועסים והזועמים באמת.
