אין ספק קל שבקלים שהמראה המכושפת תשיב בקול רם וברור: העיתונאית נרי ליבנה. זו, בקווים עדכניים לדמותו של השמאל האשכנזי, שקמטים עמוקים נחרצו בפרצופו המיוסר, משתייכת לקבוצת הטוהר המוסרי המדומיין שחשה שהיא מ"המשוחים בשמן", אנשי האליטות הסבורים שהצדק נמצא תמיד אצלם. זו אותה ליבנה שטענה שתומכי הימין, שרבים מהם מזרחים, נתפסים בעיניה כחסרי תרבות, כאלה המדירים את רגליהם ממוזיאון תל אביב ומגיעים לרחבת הכניסה שלו רק להפגנות תמיכה בבנימין נתניהו.
בימים אלה הפכה את ד"ר אבישי בן חיים, פרשן לענייני דת בערוץ 13, לשק החבטות שלה שאפשר ללעוג לו. אשמתו של בן חיים היא בכך שהציג תזה ברורה, שבה הסביר כי הפיל העדתי ביחסי אשכנזים־מזרחים נוכח במרכז החדר הישראלי הפוליטי והחברתי. מכאן הדרך קצרה לקביעתה כי "ברור הוא שהחלוקה של בן חיים מקדמת לא רק את השיסוי העדתי, אלא גם הדתה". כל שיהודי, מושלך אצלה כלאחר יד לפח האשפה ההיסטורי. היא המתקדמת אל הנאורות, בעוד הדת היהודית היא הביטוי לכל רע שצריך להרחיק מחיינו. כדי להשלים את הטיעון קבעה כי אבישי בן חיים והמזרחים מישראל השנייה נאשמים בכך ש"הם לא פמיניסטיים מספיק ולכן אני (נרי ליבנה) גאה להשתייך לאליטה (ישראל הראשונה)". תמיד מוקפת יהירות, תחושת עליונות ואמונה שהיא ובני דמותה שווים יותר.
מצד אחד ד"ר אבישי בן חיים צודק, כי המתח העדתי מתקיים בחברה הישראלית ונוכח ברבים מהממדים התרבותיים והפוליטיים שלה. אולם חשוב לציין כי אינני מסכים כלל ועיקר עימו בנוגע לטיעון כי המזרחים מזוהים עוד עם "ישראל השנייה". לדעתי, המשָׂגה זו התפוגגה והתחלפה במושג חדש של "המעמד הבינוני המזרחי". המצב המתקיים כיום באשדוד ובנתניה, בפתח תקווה ובראשון לציון בקרב המזרחים, איננו מתקרב בשום צורה למצב של מדכאים ומדוכאים שהתקיים ביחסי ישראל הראשונה והשנייה עד 1977. יבנה הפורחת של מאיר שטרית היא דוגמה ומופת למעמד בינוני חזק ועצמאי, כשלצידה מושבי הדרום המזרחיים המבוססים והעשירים, שהיו פעם נקודות נידחות וכיום הפכו לגנים פורחים של עוצמה. ב"ארץ נהדרת" מלגלגים על הפלא של ההתקדמות הזו ומכנים אותם "טורטלים", בעוד למעשה המזרחים החדשים הפכו לחלק חשוב מעמוד השדרה של אומה משגשגת.
בחסות הליכוד התרחש תהליך מתמשך של האחדה, התעצמות וצמצום פערים בין שתי הקבוצות המכוננות את החברה הישראלית, האשכנזים והמזרחים. הזיהוי בין אשכנזיות כמזוהה עם מעמד בינוני־גבוה משכיל ואקדמי ומתחתיה, הרחק מתחת, "ישראל השנייה" של פועלים קשי יום, הנאבקים על הישרדות ומורחקים מכל עמדה של השפעה - חלף ועבר לו מהעולם. לכך נוספה תפיסה רעיונית לאומית מוצקה ומלאת גאווה של המזרחים. רובם ככולם של המזרחים שהיו למעמד הבינוני החדש דחו בכל צורה ואופן את כיווני החשיבה מבית מדרשו של פרופ' יהודה שנהב, המדבר על המזרחים כאילו הם "יהודים־ערבים". כאילו הגעגוע והתשוקה לתרבות המוסלמית, שהיא התכתבות עם הוריהם ומסורתם העשירה, הם בעצם שאיפה פוליטית מתבדלת מהציונות. לכאורה, שאיפה מזרחית המכוונת עצמה לפן־ערביות במזרח התיכון בנוסח האג'נדה של ד"ר עזמי בשארה וחבריו בתנועת בל"ד, שתמכה בפעולות "התנגדות" לישראל. בפועל נמצא שמתקיימת לכידות חסרת פשרות סביב ליבת החזון הציוני של חיים ויצמן, דוד בן־גוריון ומנחם בגין, והיא עדיין מפעפעת, בועטת ושוקקת חיים.
אני מקווה שברשימתה הבאה נרי ליבנה לא תאיים לפרוש מהארץ, להשתקע בגרמניה ולהפוך לגולה פוליטית. הקמטים העמוקים והפרצוף המיוסר לנוכח השינויים המבורכים המתחוללים סביבה הפכו אותה לחלק מחלקת ישראל הקטנה שלנו. מעט פתטית, אבל חלק חשוב מהשלם. אולם אני מקווה ש"הגולים הפוליטיים" עדיין מסתובבים בגאווה ובנחת ברחובות ברלין הנאורה בין שכונות המִיטֵה ופרידריכשֵיין. רק שלא יגיעו לשכונת שְפַנְדאו בטעות וייפלט להם שהם יהודים או חלילה ישראלים. שם יהיה כבר לא נעים. נושאי צלב הקרס ממתינים להם. שום דבר לא יניא את אותם גולים בעיני עצמם מלהגדיר עצמם כנרדפים על ידי משטר החושך של המזרחים וחוגי הימין חסרי המעצורים. אין כמו קצפת בורגנית מקולקלת שחשה בסכנה. הם בטח יזכו בנקודות זכות חשובות בקוסמופוליטיות נטולת מזרחיות והלבנט.
ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב
מראה, מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?
ד''ר אורי כהן
סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים במוסדות להשכלה גבוהה ובהיסטוריה הפוליטית החברתית של ישראל. בין ספריו "ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה", "אקדמיה בתל אביב: צמיחתה של אוניברסיטה" ועוד.