פניית הפלשתינים לארדואן ולארגון המדינות לשיתוף פעולה אסלאמי בדרישה שיובילו את המאבק נגד תוכנית הסיפוח, לצד הזעם הערבי שהביא על עצמו אבו מאזן בשל הדלת שפתח לארדואן, יקיר האחים המוסלמים - מוכיחים עד כמה הפלשתינים, בייאושם מחוסר התמיכה הערבית, פונים לקבלת סיוע מגורמים אסלאמיים שאינם ערביים. גורמים אלה הם סדין אדום גם בקרב מדינות ערב שלכאורה מחויבות לשמור על האינטרס הלאומי הפלשתיני.
עם זאת, מה שהבינו מזמן שליטי ציר המדינות הערביות המתונות - סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין ואפילו בית המלוכה ההאשמי בירדן - לא השכילו להבין ברמאללה. הפלשתינים מאיימים השכם והערב בבידוד בינלאומי של ישראל ובצונאמי מדיני אם תוכנית החלת הריבונות תצא לפועל.
אולם הלכה למעשה, מי שנותר מבודד הוא אבו מאזן הסרבן וההנהגה הפלשתינית הוותיקה, ההולכת שבי אחריו ואחרי הצהרותיו ואיומיו. על כל אלה כבר אבד הכלח כאשר סירבו הפלשתינים להצעות הנדיבות של שני האהודים, ברק ואולמרט. הם הסכימו להקמת מדינה פלשתינית על יותר מ־90 אחוז משטחי הגדה המערבית ונדחו, יש לומר די בגסות ובעזות המצח הפלשתינית האופיינית למי שאינו שש להביא לפתרון הסכסוך ולהקמת מדינה פלשתינית עצמאית.
פנייתו של אבו מאזן לארדואן בשל העורף שמפנים לו שליטי מדינות ערב המתונות מראה גם עד כמה ההנהגה הפלשתינית מתנהלת באופן לא אחיד ומבולבל, ללא קו מדיני ברור. היא מוכיחה פעם אחר פעם כי הגוורדיה הוותיקה שהגיע לשטחים מתוניס יחד עם ערפאת לאחר חתימת הסכמי אוסלו, כשלה בתפקידה העיקרי - כינון מדינה פלשתינית עצמאית שתשכון בשלום לצד ישראל.
אפשר לומר כי רק בסרבנותם לתהליך מדיני אמיתי, שיביא עצמאות ומזור לאומי לפלשתינים, מתמידים אבו מאזן ואנשיו הזועקים לגלגל הצלה מארדואן - שחזונו הוא השבת האימפריה העות'מאנית ושליטתה באזור. אולם גם אבו מאזן יודע כי לכך לא יסכימו שליטי מדינות ערב, וכמי שהשלים כבר עם העובדה שהוא לא יירשם בספרי ההיסטוריה כמי שהביא להקמת המדינה הפלשתינית העצמאית בהסכמה בינלאומית רחבה, שוב מוכיח הראיס עד כמה הפלשתינים מקפידים לא להחמיץ הזדמנויות להביא לסוף הסכסוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו