הציבור היהודי בישראל גועש ורועש סביב ההפגנה נגד הסיפוח במוצ"ש, ומה שהוא מגדיר כשערוריית הנפת דגלי פלשתין בלב תל אביב. חבל שלא רבים נעצרים לרגע לשאול - איך זה נראה מהצד השני, כי גם בקרב הציבור הערבי ההפגנה חוללה פולמוס בעל השלכות פוליטיות.
יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, היה מהמובילים ומהדוחפים לקיומה של ההפגנה, אך קריאתו לציבור הערבי "להשתתף בהפגנה הענקית לרגל 53 שנות כיבוש" עוררה ביקורת קשה ברשתות החברתיות. לא רק שהיו כאלה שהזכירו לו שמבחינתם הכיבוש התחיל ב־1948, אלא שרבים החליטו לזקוף לחובתו את חלקה של המפלגה הקומוניסטית בסיוע להקמת מדינת ישראל, והדבר גרם לתומכיו להשיב מלחמה.
למעשה, עודה מצטייר יותר ויותר כפוליטיקאי ערבי שקורץ למעשה לשמאל היהודי ומעדיף לאחד כוחות איתו, מאשר עם הזרמים הפוליטיים הערביים, במיוחד המפלגות החברות ברשימה המשותפת שמנהיגיהן ותומכיהן, למי שהדבר חמק מעיניו, נעדרו מההפגנה.
אין ספק כי ח"כ עודה הצליח לרשום הישגים מרשימים: הוא התמודד בראש הרשימה עם תע"ל והצליח לשמור על כוחה של חד"ש, ובכך הוכיח שחד"ש היא המפלגה הגדולה והמרכזית בציבור הערבי, וכן הצליח לשמר את איחוד המפלגות הערביות במסגרת הרשימה המשותפת והביא להישג שיא בהיסטוריה של הפוליטיקה הערבית בישראל.
והנה, למרות ההתנגדות בקרב כל המפלגות הערביות לתוכנית הסיפוח ולממשלת נתניהו, המפלגות הערביות לא היו שותפות להפגנה, מה שמלמד ללא ספק על מגמה של התנערות הדדית ביניהן. ייתכן שאנשי חד"ש מעוניינים דווקא עכשיו לשמור על זהותה כמפלגה ערבית־יהודית, מתוך מחשבה שבבוא העת, ולא בעוד הרבה זמן, תוביל המפלגה את השמאל הישראלי, ועודה יהפוך למנהיג המחנה - שמאל מדיני ושמאל כלכלי כאחד.
הפוטנציאל לכך גדול מכפי שנדמה. יש ניצני היענות לרעיון בשמאל היהודי, ויש ציפייה לשיתוף פעולה ולשילוב כוחות בין זרמים מרכזיים בשמואל הציוני, אפילו עם מרצ המנסה להתאושש מהמהלומה שקיבלה ממפלגת העבודה, שלפי הסקרים, הולכת ונעלמת מהמפה המפלגתית בישראל.
לנוכח היחלשות המפלגות הערביות, במיוחד בל"ד והתנועה האסלאמית הדרומית, תרחיש פירוק הרשימה המשותפת אינו בלתי אפשרי, ורמזים למגמה זו עולים מהשטח, בין השאר בפולמוס שהתעורר בחברה הערבית סביב ההפגנה. המעניין הוא שהטענות שעלו בימין על שקיעתו המסתמנת של השמאל הציוני כפי שהכרנו אותו, מקבלות אישוש מסוים מתוך תגובת הציבור הערבי להפגנה.
